מהמזגן אל החוף: יום כמוכר קרטיבים בים

כשחזרתי הביתה והנחתי את הציוד שכל כך הכביד עליי, חשבתי כמה קל לדבר וכמה מורכב לעשות. הבנתי שההרגשה של להיות אחד כזה, אינה ניתנת להמחשה עבור מי שלא היה שם; ושבכלל, להיות מוכר ארטיקים זה עיסוק פיזי, שדורש סבלנות ועקשנות אינסופית. כל קיץ הם מתעוררים מחדש משנת החורף, מציפים את החופים עם הז'רגון הייחודי, וכמו הנחליאלי בחורף, מבשרים את בוא הקיץ.

"כל אחד רוצה להיות כוכב, אם לא כוכב אז בדרן, אם לא בדרן אז מנחה", שר אריק אינשטיין. עצרתי לרגע וחשבתי, האם כל אחד רוצה להיות מוכר ארטיקים? יצאתי לבדוק את הנושא בכוחות עצמי, והחלפתי ליום אחד את הג'ינס ואת המשרד והפכתי למוכר ארטיקים בחוף.

יום שגרתי בחוף (צילום: אור אבולעפיה)

חמש עובדות שלא ידעתם על ארטיקים

מי שלא טורח בערב שישי - לא ימכור ארטיקים בשבת

אז השלב הראשון בלהיות מוכר ארטיקים, הוא להיראות כזה. לכן נזקקתי להכנה מוקדמת. השלב הראשון היה מציאת דרכים יצירתיות להשגת פק"ל הציוד האישי של הרוכלים, כך שאהיה מדוגם מכף רגל ועד ראש.

לבוש - היעד הראשון היה השגת סנדלים, לצורך המשימה נעזרתי בשירותו של אבא שלי, ששייך לדור שעדיין מסתובב עם כאלה. לאחר מכן, היה עליי להשיג מכנסיים מתאימות. למשימה נבחרו המכנסיים שנשארו לי מקריירת הכדורגל הקצרה בקבוצת הנוער של הפועל רמת-גן והחולצה הלבנה שהייתי נוהג ללבוש מתחת למדי הצבא, חזרה לשימוש בסבב נוסף.

ארטיקים - המטרה תהיה השגת ארטיקים במחיר מינימאלי. לכן, ביצעתי השוואת מחירים בין המקומות למכירת ארטיקים ונוכחתי לפערי המחירים הגדולים, למשל בין החנות הסיטונאית שם המחיר עומד על שקל, לעומת מחיר ארטיק בחוף הים שעומד על עשרה שקלים.

כלל חשוב שעמד לנגד עיני הוא גיוון. בתחילה, חשבתי להיות ייחודי ולהכין ארטיקים ביתיים וזולים באמצעות תרכיז, אך התוצר הסופי המקרטע עזר לי להבין שכדאי להסתמך על המוצר המוכר.

הכנת הארטיק ביתית שלי לעומת ההכנה במפעל

צידנית - אפשר להיות מצויד ומדוגם, אך תחת השמש הקופחת הארטיקים עלולים להימס. כדי לשים את ידי על הצידנית עשוית הקלקר המיתולוגית מסרטי "אסקימו לימון", צריך להיות שועל ותיק בעסקי הארטיקים. לכן נעזרתי בצידנית יום העצמאות, שהפכה ליום אחד, משומרת על קור הבשר, למגנה על הארטיקים.

פאוץ' - ידעתי שאם לא יהיה מקום שבו אוכל לשמור את הכסף, כל ההשקעה תרד לטמיון. לכן נאלצתי להשיג את הפריט שיצא מהאופנה עוד בשנות התשעים, בידיעה שבעקבות כך, הסיכוי שאמצא קשר רומנטי במהלך העבודה יישאף לאפס.

לפני היציאה לים ואחריה

פערי המחירים העצומים

כדי לדעת באיזה מחיר למכור, ערכתי סקר שוק שם נוכחתי לראות פערים יוצאי דופן. כך למשל, הבחנתי שעלות קניית ארטיקים בחוף גורדון בתל-אביב היא עשרה שקלים, פי עשרה מקנייה בחנות הסיטונאית, שם המחיר הוא שקל אחד בלבד. המרכולים בקרבת הים דואגים גם הם להעלות מחירים בהתאם, ומוכרים קרטיב בחמישה שקלים - מחיר שלעומת החנות הסיטונאית נראה יקר, אך לעומת מחיר הרוכלים בים - זול בהרבה. זירה נוספת שנגד המחירים שנגבים בה מתנהלת מחאה הוא מגרשי הכדורגל, שם נקבע מחיר של חמישה שקלים. מנגד, העלות הסטנדרטית של ארטיק שנמצא ברוב החנויות, כמו למשל ברשת חנויות הנוחות "yellow", עומדת על שלושה שקלים.

סביר להניח שהרווחים מהמכירה גבוהים בהרבה מהפערים במחירים, שכן חנויות המפעל לייצור הארטיקים נוטות לקבוע עבור בעלי העסקים מחיר זול יותר ממחירי החנויות הסיטונאיות. "כשאתה מוכר ארטיק בחוף, תהיה ארטיקאי", המליץ לי גדעון, המציל בחוף הצוק בהרצליה. לכן, כמו כל הרוכלים, קבעתי מחיר מופקע של עשרה שקלים.

"הלו ארטיק" VS "אני הולך?"

רגע לפני שהתחלתי, חשבתי שהדרך הטובה ביותר להצליח בתור מוכר ארטיקים היא ללמוד מאלה שחיים ומכירים את המקצוע. דמוגרפיית מוכרי הארטיקים בחופים השונים במרכז מורכבת בעיקר ממבוגרים שחצו את גיל 50, שזופים, מכירים כל צדף וגרגר חול ועוסקים בכך במשך שנים. כל אחד מהם סיגל את דרכו המיוחדת שהופכת כל אחד לטוב ביותר בתחומו לדעתו. "זה משהו שנולדים איתו, או שיש לך את זה או שאין לך", הזהיר אותי גדעון המציל. לכן נעזרתי בסרטונים הויראליים ברשת של מוכרי הארטיקים השונים שהפכו ללהיט, כדי לשאוב השראה.

לכל הרוכלים ז'רגון שהפך לקאלט. "קח ארטיק תות שחמותך לא תמות", "ארטיק לימון מונע הריון" ו-"הלו ארטיק", הם רק חלק ממטבעות הלשון שהפכו ללהיט. אולם מעל לכל מפורסם ביטוי אחד. "אני המצאתי את 'אני הולך'", מתגאה נחום מזרחי, בן 60 מתל אביב, שידוע יותר בכינוי "שמעון 'ארטיק'". גדעון ידידי המציל, המשיך לתדרך אותי כשאמר: "שמור על החיוך, אבל תהיה עקשן ותעמוד על שלך". הפנמתי את העצות והסרטונים ויצאתי לדרך.

ז'רגון ייחודי (צילום: אור אבולעפיה)

נגמרו ההכנות: היציאה לים

שיעורי הבית בוצעו, הלבוש היה מוכן ומזג האוויר היה מתעתע, אולם אך החלטתי לצאת לחוף אולגה בבוקר שבת. התרגשתי, לא הייתי בטוח שאני באמת בנוי לזה, אבל הלכתי על זה. כבר בהתחלה שמתי לב שאני וסנדלים זה לא הולך ביחד ומייד עברתי לכפכפים. לנוכח מזג האוויר, ניתן היה לספור את האנשים בחוף בשתי ידיים, אבל זה חלק מהקושי איתם מתמודדים המוכרים. "הלו ארטיק", "לימון, דובדבן, ענבים. רק אצלי", קראתי בקול. הרוב התעלמו ממני עד ששמעתי קריאה משתי נשים צעירות. "אני רוצה מישמש", אחת מהן אמרה לי. כנראה שאי אפשר להיות מוכן עד הסוף ודווקא את הטעם הזה לא ניתן היה למצוא בצידנית שלי. הצעתי לה לימון ואפילו המלצתי לה שזה מוסיף המון, ממש כמו נחום, והנה מכרתי את הארטיק הראשון שלי.

אולם ההתחלה לא סימלה את שיהיה בהמשך, מסתבר שגם אלה שהיו בחוף, העדיפו אבטיחים או פלטת מטוגנים על פני קרטיבים. המשכתי ללכת, הרגליים כבר התחילו לכאוב, אגלי הזיעה הצטברו וחוסר ההיענות החל לייאש. ואז ניגש אליי בחור מבוגר. הצעתי לו ארטיק לימון, הוא ביקש ממני רישיון והסביר לי שלא כל אחד יכול להיות מוכר ארטיקים, אלא צריך רישיון מיוחד שמונפק על ידי העירייה לצורך זה ולכן התבקשתי לעזוב את החוף. ניסיונות השכנועים לא עזרו וכך מצאתי עצמי בדרך הביתה כשהתיק שלי עדיין מלא בארטיקים. אולם הזמן הקצר שלי בים, הספיק לי כדי להבין שאני צריך להודות לאותו שוטר, כי העולם הזה פשוט לא בשבילי. לכן הכרזתי רשמית - אני תולה את הפאוץ', מחזיר את הצידנית וחוזר למזגן.

בפעם הבאה אגיע לים כמתרחץ (צילום: אור אבולעפיה)

סקר הארטיקים: בחרו את הטעם האהוב, המחיר ההגון, הז'רגון שמזוהה עם מוכרי הארטיקים ואיזה מוצר אתם הייתם רוצים שימכרו בחופים

https://www.playbuzz.com/orabur10/5-10-2015-9-54-01-pm

#פרויקטקיץ