תלמד. תחווה. תבין.

שוקי טיילור רוצה שתחוו את היהדות שלכם. מה זה בעצם אומר ואיך זה קשור לחמשת החושים, לתסריטאות ולזיכרונות האישיים שלכם? מפגש חוויתי עם טיילור, מייסד ומנהל התוכנית האקדמית לחינוך יהודי חוויתי

"אני חושב שזה נוראי לקרוא לתחום החינוך החוויתי 'חינוך בלתי פורמלי'. אין סיכוי שיצא משהו מהתחום הזה אם הוא יוגדר בתור תחום משני. אם ההנחה היא שהתחום הזה מופקד על זהות יהודית אז לא רק שהוא לא משני, הוא התחום הראשוני בעולם! בתי ספר הרבה פחות חשובים כיוון שהזהות היהודית נוצרת בחינוך היהודי החוויתי ולא ב"חינוך הפורמלי". אין דבר שיותר חשוב מזה!"

כששוקי טיילור מדבר על חינוך חוויתי רואים שהנושא בוער בו. העיניים שלו נפקחות חזק, הוא מדבר בשטף והחשיבות שהוא נותן לנושא מדביקה את כל מי ששומע אותו. "אם נחשוב על חוויות משמעותיות בחיים שלנו, נגלה שהזהות שלנו נבנתה דווקא כשלא היינו במסגרות מוכתבות. במקומות שבהם אנחנו יוצרים, מסתובבים, טועים, מנסים - שם בעצם זה קורה." כך אומר טיילור, מייסד תוכנית Experiential Jewish Education"" בישיבה יוניברסיטי (אוניברסיטה יהודית פרטית בניו יורק מ.ט.), שייסד את התוכנית על מנת לתת מענה לאנשים העובדים בתחום החינוך היהודי החוויתי.

מה זה בכלל חינוך יהודי?

לפני הכל, ננסה להגדיר מה זה חינוך יהודי. חינוך יהודי מתחלק לשני תחומים. החלק הראשון והנפוץ הוא "לימודי יהדות", כלומר, לימוד אינפורמטיבי פרונטלי, בנושאי מסורת כמו חגים וארון הספרים היהודי. אלו הלימודים העיוניים וה'משעממים' שאנחנו בדרך כלל מכירים במסגרת בתי הספר והישיבות. החלק השני הוא החינוך החוויתי, המכונה בדרך כלל 'חינוך בלתי פורמלי'. חלק זה עוסק ביצירת ופיתוח הזהות היהודית דרך טיולים, פעילויות, ומפגשים חברתיים. החינוך החוויתי מנסה לעורר תחושות ורגשות בדרכים מגוונות במקומות א-פורמליים כמו במחנות הקיץ, בתנועות נוער, בקמפוסים ובעצם, בכל מקום שמזדמן.

בארץ, למעט לימודי חובה בבתי הספר וכמה ארגונים ספציפיים, אין עיסוק רב בחינוך יהודי. אך בחו"ל לעומת זאת, בשל הצורך של יהודי התפוצות להיבדל משאר הסביבה, החינוך החוויתי ולימודי היהדות תופסים מקום נכבד. בקהילות ובגופים שונים קיים חשש מפני התבוללות ואובדן הזהות היהודית, ומכאן הרצון לשמר את התרבות היהודית. כך לדוגמא, אם בארץ הולכים הילדים למתנ"ס שכונתי, בארצות הברית רבים מהיהודים מבלים בJCC- Jewish community center, ב- Hebrew school, ומשפחה יהודית רבות לא יוותרו על חגיגת בר/בת מצווה. כל זה קורה כשהם לאו דווקא מגדירים את עצמם כיהודים אורתודוקסים.

"השאלה של 'למה לחזק זהות יהודית' היא על משקל של חיפוש משמעות" מסביר שוקי. "אפשר לשאול ולברר מהי זהות יהודית, אבל החיפוש הוא בעצם אחרי דרך שאנחנו מאמינים בה, והרבה מוצאים שליהדות יש משהו לתת לעולם, שיש בה משהו משמעותי, שהיא דורשת ומבקשת המשכיות, שמי שנמצא בתוך העולם הזה מוצא בו משמעות, שייכות ושליחות".

כיום, רוב התוכניות לחינוך יהודי חוויתי מיועדות בעיקר לסטודנטים. המגמה נולדה בשל התגבשות שכבת גיל חדשה בעולם המערבי, המכונה 'Emerging adult': התעוררות לבגרות. זוהי התקופה שבין גילאי 18 ל-28, בשלב בו האדם לא משתייך לקטגוריית נוער, אבל מצד שני גם לא מבוגר. זוהי התקופה שבה ילד מפסיק להיות תלוי בהורים שלו ועדיין אין לו ילדים שתלויים בו, ובזמן הזה הוא רוצה לברר מי זה ה'אני' שלו. בגילאים האלו אנשים מחפשים ומבררים את עצמם, ומאותה הסיבה רבים מהצעירים אחרי הצבא נוסעים לחפש תשובות בהודו ובמזרח. מתוך ההכרה בשאלות חיפוש עצמי, נוצר היצע של תכניות ייעודיות שמאפשרות גילוי זהות בצורה חווייתית ולא ממסדית. התכניות האלה מאפשרות לאנשים הצעירים מקום להתנסות וגילוי ה'אני'. עם השנים נוספו גופים וארגונים רבים שיוצרים תכניות רבות ומגוונות כדוגמת 'תגלית', פרויקט 'מסע', ארגון 'הילל' ועוד (תיבה מצורפת).

אנשי החינוך העוסקים בנושא, ביניהם מנהלי גופים יהודים וציוניים, רבני קהילות ודומיהם, הבינו שיש קהל יעד שחיזוק הזהות היהודית על ידי שיעורים בבית הספר אינה מספיקה לו. שם נולדה ההחלטה להוציא את הנושא מהכיתות אל מדיום החוויה דרך טיולים, מפגשים, פעילויות, מגורים בישראל ועוד. שוקי, בעל ניסיון רב בתחום החינוך החוויתי, התוודע לכמה מהליקויים והאתגרים הקיימים בתחום, החליט למצוא פתרון ובנה תוכנית עבור אנשי-חינוך ומנהלים שרוצים להפוך את המקצוע של מחנכים חווייתיים למובנה וברור יותר.

סודות ויסודות החינוך החוויתי

"עד היום, התחום כולו עבד על אינסטינקטים ונשען על הכריזמה והיצירתיות של המדריכים" מספר שוקי. "כששני אלו, הכריזמה והיצירתיות, הם משאבים מתכלים שבסופו של דבר מביאים את המדריך לידי תשישות. לכן, רוב המדריכים העוסקים בתחום עוזבים לאחר זמן קצר, שנה-שנתיים, או עוברים לתפקידי מנהלה". כיום שוקי מנסה להביא למצב בו המחנכים יעבדו בעזרת כלים וכישורים שניתן לרכוש ולפתח ולא מתוך אינסטינקט.

"הרבה פעמים עולה השאלה, האם זה באמת מקצוע? ונראה שיש המון אנשים שמחוברים ומרגישים שזה המקום בו הם יכולים להשפיע, אבל הרבה אנשים מפסיקים להתעסק בזה בגלל הגיל. נגיד את מוצאת את עצמך כמדריכת טיולים בגיל 35, וכשאת מספרת מה את עושה, אז התגובה היא שעוד לא התבגרת ושזה לא מקצוע אמיתי. זה לא נכון וצריך לתת לתחום את המקום הראוי לו".

שוקי (35), אב לשלושה ילדים ומתגורר בירושלים. תוך כדי נסיעותיו התכופות לניו יורק לעבודתו כראש התוכנית, הוא מעביר, בין השאר הרצאות בארץ למגוון חברות וארגונים שעובדים עם צעירים מהתפוצות. הראיון שלנו מתקיים לאחר שהוא מסיים להעביר הרצאה כזאת למדריכי תגלית, אליה גם אני הוזמנתי. למען האמת, שוקי ואני בני דודים ושנינו עוסקים בתחום החינוך החוויתי וההרצאה הייתה הזדמנות למפגש כפול.

Experiential Jewish Education"" זו לא התוכנית הראשונה שהוא מקים. בעברו יזם פרויקטים שונים בתחום החינוך החוויתי, ובמסגרת עבודותיו הקודמות עבד גם עם 'קמפ קובי'- עמותה המסייעת לנפגעי טרור. שם, בנה תכנית המשתמשת בכלים מהחינוך החוויתי עבור חברים של אנשים שנרצחו, שלא הסכימו לקבל טיפול פסיכולוגי. לאחר מכן עבד בתחום של חינוך התנדבותי: למידה מתוך חוויות התנדבות. הוא לקח סטודנטים להתנדב בארץ ובמדינות שונות בעולם כמו ניקרגואה ותאילנד, וזאת על מנת ללמוד על הקהילה, להבין מה המשמעות של ההתנדבות עבור המתנדב ואיך המתנדב מתפתח מזה. "עכשיו", הוא מסכם "אני מרגיש שמה שאני עושה בתכנית הנוכחית, כולל בתוכו את התפיסה של כל הדברים שעסקתי בהם עד היום".

איזה כלים מצאת שעוזרים להעצים את תחושת החוויה?

"יש לנו סמינר שלם שבנוי על יסודות התסריטאות. המנהלים והמחנכים צריכים לחשוב איך ליצור תוכנית חוויתית שהתוכנית בעצמה היא סיפור, שבה המשתתפים הם גיבורי העלילה. אני אקביל לצפייה בסרט: אם לא קורה משהו מעניין בשלב מסוים אנחנו נכבה את הסרט. מה גורם לך להישאר? קודם כל צריך להיות קונפליקט טוב, קונפליקט אמיתי, כזה שישאיר אותך במתח מה הולך לקרות. בדרך כלל בין הדקה ה-8 לדקה ה-12 בסרט קורה משהו שיוצר את המתח העיקרי של הסרט. אם שום דבר לא קורה את מכבה, זהו. המחנך צריך לחשוב מה הוא צריך לעשות בשביל אנשים לא יכבו את הסרט".

"התנ"ך, לדוגמא, מלא בזה" מסביר טיילור. "למה התנ"ך כל כך מוצלח? כל הזמן מופיעים בו אנשים עם קונפליקטים. הדוגמא שאני תמיד משתמש בה היא ספר איוב, הספר הוא מילה במילה יסודות של תסריטאות. יש בן אדם, הכל נחמד ויפה, יש לו כל מה שהוא רוצה בחיים שלו.. בום! משהו קורה, הכל נלקח ממנו, אשתו, הילדים, הרכוש, הכל! איך הוא יתמודד עכשיו? הוא לא מוצא את עצמו. כל הזמן יש מתח שפועל נגדו. אני חושב שיסודות היהדות מצויים בתוכן החוויתי שיש בדת. אנחנו כל הזמן מוצאים את עצמינו בקונפליקטים. היחיד אל מול החברה, התחדשות אל מול מסורת, כל הזמן דברים שונים מושכים אותנו, קורעים אותנו ואנחנו צריכים לתפוס עמדה".

שלב חשוב בפיתוח התוכן החוויתי הוא הדרך להנגשת המידע למשתתף בעזרת מתודות שונות. "יש לנו

מספר רב של אינטליגנציות ואני צריך לדאוג לזה שאנשים עם אינטליגנציות שונות יקבלו מרווח למצוא את עצמם. לדוגמא שימוש בחושים, זו תורה שלמה, איך אני משתמש בכל אחד מהחושים: מתי אני מגביר את החוש, מתי אני משתק או מעמעם אותו. משתמשים בזה כשבונים התנסויות." השימוש בחושים מוכר לנו גם בחוויות קנייה, כאשר חנויות מסוימות מפעילות אצלנו חוש ריח להעצמת תחושות מסוימות. אותו הדבר יכול להיות מתורגם לחוויה חינוכית. כך בטיולים מסתובבים במושבים ומריחים את הפרדס, שותים קפה באירוח בדואי בנגב וכדומה.

"עוד נקודה היא, איך להשתמש בחלל. בדרך כלל, אין לך בית מלון לרשותך עם חדר ישיבות, פינת שיחות ואולם לפעילות צהריים. אך למרות זאת ניתן ליצור מרחב כזה, אפשר לקחת חדר ובפינה אחת לשים שני פופים ושלט 'פינת שיחות נפש'. כך אפשר ליצור חלל ולהשתמש בו לפי הצרכים שלנו בכל מקום שבו אנחנו נמצאים".

משחק הזיכרון או שטיפת מוח?

מעבר לשלב בניית החוויה והתוכן של החוויה, השלב הבא הוא להבין מה החניכים קיבלו מהחוויות שעברו. "זה לא מספיק לספק חוויה. אנחנו לא ספקים-- אנחנו מחנכים. וכשמשתתף חווה חוויה, נשאל איך אני כמחנך מעבד את זה איתו? השיקוף וההנחיה שמסביב חשובים לא פחות מהחוויה עצמה".

על מנת להבין איך המוח האנושי קולט חוויות, מה הוא זוכר וכיצד אפשר להשפיע עליו, נעזר שוקי במחקרים ובחוקרים של מדעי המוח. "הבנתי שיש ההבדל בין ה'אני החווה' וה'אני הזוכר'. לא כל מה שאנחנו חווים אנחנו זוכרים ולא כל מה שאנחנו זוכרים בהכרח קרה. נגיד את הולכת להופעה של להקה שאת ממש אוהבת, חוויה מדהימה, הכל כייף ואת נהנית מכל רגע. בחמש דקות האחרונות משהו מתקלקל עם הסאונד ולדקה אחת יש רעש נוראי וצורם שהלהקה לא מצליחה להשתלט עליו והם מתחילים להתווכח בינם לבין עצמם באמצע ההופעה. את יוצאת ואת אומרת- זאת הייתה ההופעה הכי גרועה שראיתי בחיים שלי. זה לאו דווקא נכון. זו לא היה ההופעה הכי גרועה שראית בחיים שלך, האמת היא ש-90% ממנו היה המופע הכי טוב שראית בחיים שלך, אבל ה-10% הלא טובים במופע הם ה'אני הזוכר" שנהיה פעיל על חשבון ה'אני החווה'".

ה'אני הזוכר' פעיל על חשבון ה'אני החווה' רק בחוויות שליליות?

"לא, בהכרח יש גם חוויות חיוביות שזכורות לנו, שיאים למשל. זאת בדיוק השאלה שלנו, אם אנחנו יודעים שיש כזה דבר 'אני זוכר' שפועל הרבה פעמים בעקבות שיא, אז מה אני יכול לעשות על מנת לחזק את ה'אני הזוכר'? ומה אני יכול לעשות בשביל שהאנשים יזכרו יותר מה'אני החווה'? התפקיד שלי בתור איש חינוך, הוא כל הזמן לפעול ולתמרן בין שני אלה".

אבל אז יוצא מצב שכל הזמן יש ניסיון לייצר שיאים.

"נכון. אז איך אני בונה אותו בזהירות? זה מתחבר לקטע של חינוך דרך החושים. בדרך כלל, אם יש יותר משלושה חושים מעורבים בו זמנית, אנשים לא יודעים איך להתמודד עם זה. ליל הסדר למשל זה שיא, האדם משתמש בהרבה מהחושים: ראיה, שמיעה, ריח וטעם. כל הדברים האלה מתחברים ביחד לאיזשהו משהו הוליסטי. אבל את לא יכולה לעשות ליל סדר כל יום, זה יותר מדי. אגב, אם אני בוחן דברים ברובד הזה, מתן תורה היה כישלון, בדיוק מהסיבה הזאת. יותר מדי חושים, בני ישראל לא יכלו להתמודד עם זה. פשוט יותר מדי. בגלל זה, זה גם לא נחרט בזיכרון".

מה זאת אומרת לא נחרט בזיכרון?

"אנחנו לא מדברים על המעמד של מתן תורה כמו שאנחנו מדברים על המעמד של יציאת מצרים. אנחנו יותר מדברים על הכישלון של מעמד הר סיני. איזושהי ציפייה, כאילו משהו נבנה... והתפספס. לאנשים יש יכולת קיבולת של ריגושים. צריך ללמוד איך אנחנו נזהרים עם השימוש בשיאים: אי אפשר לעשות כל יום של "תגלית" טקס, אי אפשר כל יום חוויה כזאת".

אז אם יש לך מיומנות שליטה על זיכרונות של אנשים, איך נזהרים משטיפת מח?

"זה מתח בין החוויה לבין התוכן, זה מתח בין מה שאני גיליתי בעצמי לבין מידע שמישהו הכתיב עבורי. בחינוך חוויתי נמצאים שני התחומים האלה בו זמנית. לא משנה עד כמה אתה ליברל או עד כמה אתה אורתודוקס, בסופו של יום יש מושגים מובנים שאנחנו רוצים שהמשתתפים שלנו ידעו, יאמינו, יחשבו, יתרגשו ויש את כל מה שהבנאדם חווה בעצמו בתוך הגילוי במהלך החוויה.

כאן נכנס עניין האמינות והאותנטיות. אם אני רוצה, לדוגמא, להעביר לך חוויה שיש לי אליה מטרות מאוד מאוד מוכתבות, אני מתחיל את התוכנית ואומר- אלו המטרות שלי. זה מה שאני רוצה שאת תחווי, אנחנו הולכים לעשות כך וכך, והנה מה שאני מקווה שאת תיקחי מכל זה".

אנשים צמאים לזה

לפי התוצאות בשטח, כנראה שהיה צורך מהותי להפיכת הנושא מתחום שהוא חברתי ולא ממוסד לתחום אקדמי. הרבה מאוד אנשי חינוך מעוניינים לקחת חלק בתוכנית וישנם גם תורמים שמשקיעים כסף רב ושני אלו משקפים את הצורך בשטח בצורה משמעותית.

שוקי הקים את התוכנית בכדי ליצור הבנה, הכרה ומיסוד של החינוך החוויתי, ובכדי שאנשים יישארו בתחום וישתכרו כראוי. הוא מקווה שבזכות התוכנית וההתפתחות שכבר ישנה בחינוך היהודי החוויתי, הזהות היהודית של המשתתפים תהיה פעילה ומשויכת יותר, ועם יותר שורשים ועומק.

"אנו חיים היום בעולם שאין בו שום דבר מוחלט, אין דבר כזה אמת אחת" מהרהר טיילור. "יש המון נרטיבים ופרספקטיבות וכל דבר ניתן לפרשנות. בעבר, במלחמה, היו רעים נגד טובים. היום יש נרטיבים. מצד אחד יש לזה המון יתרונות, כי זה אומר שלדברים בהם אני מאמין- אני נותן משמעות ויכול להגיד 'יש לי את האמת שלי', שזה דבר מדהים שלא היה קיים פעם. אבל הרבה פעמים אני הולך לאיבוד מרוב אפשרויות ואין לי שום שייכות ואין לי כלום. זה מתבטא בהמון תחומים: אם למשל פעם היו רק סטרייטים, היום בין סטרייטים להומואים יש את כל האפשרויות ובין גבר לאישה יש את כל האפשרויות. מרוב שאנחנו יכולים להיות כל כך צבעוניים, אנחנו יכולים להפוך למישמש אחד גדול של צבעים.

מה שאנחנו מנסים לעשות, זה לא לתת משהו מוחלט, אבל לתת משהו שהוא מספיק רחב ודרכו אנשים יכולים למצוא את הקול שלהם. אנשים לא מוצאים את הקול שלהם ואת הזהות שלהם בחינוך הפורמלי, הם מוצאים את זה במקום שבהם הם יכולים לחקור, לברר, לחפש. מקום שנותן לאנשים את היכולת באמת לבנות את הזהות הייחודית שלהם ולא רק לקבל אותה, לא רק להיות זבוב על הקיר, אלא באמת ליצור ולחקור בעצמם. המקום הזה מגיע מפנים".