תרצה או לא תרצה

"הידיים שלך בפנים אזוקות לגמרי. אתה יודע שאתה לא יכול לעשות כלום. אתה חי בפחד. פחד 24 שעות. אתה לא יודע מה יכולים להגיד עליך שעשית ומה עשית באמת. אתה פוחד מהסוהרות ומהאסירות. הקבוצות תאטרון שמראים לכם בטלוויזיה, התצוגות אופנה, זה רגעי, זה לא באמת. אומרים לאסירות מה להגיד ואיך להגיד. לי אתם לא תגידו מה להגיד..". אפרת קליגר. אסירה משוחררת, אמא, ומפתח הכניסה שלי לכלא נווה תרצה. הצצה לכלא הנשים היחיד במדינת ישראל.

איפשהו לקראת סוף המסע שלי בנווה תרצה שכחתי שאני בבית כלא. כשראיתי את הילדה-אישה עם הקוקו הבלונדיני הארוך מתנופף ברוח וערמת הבגדים מחובקת בין ידיה זה היה נראה כאילו היא פוסעת בצעדים קלים בדרך למכבסה בפנימיית הנוער. כשראיתי את שלוש הנשים עם הכתמים של האוכל על החולצה והמבט הדהוי-מנותק מולכות על ידי העובדת הסוציאלית לפינת החי, הרגשתי בסוג של מעון טיפולי. כשעברתי במסדרונות והזמינו אותי בלי בושה להציץ על החדרים של הבנות דרך חלון הצצה שקוף הרגשתי כמו מבקרת בגן חיות. רק הקולות של הדלתות הנפתחות ונסגרות תדיר, וצרור המפתחות המצטלצל אחרי כל טריקה, הזכירו לי שאני היחידה שהדלת נפתחה לבקשתה. אני היחידה שנמצאת כאן מבחירה.

בביקור שלי במתקן הכליאה הזה, שהוא בעצם גם קצת בית-ספר, קצת מתפרה, קצת משפחתון והרבה סורגים, אף אסירה לא פנתה אלי. שלא תבינו לא נכון, הן לא היו אמורות, אבל נוכחותי לא עוררה בהן עניין, שום רצון להתקרב, אפילו לא הריח של הבחוץ שהבאתי איתי. אפס. אפאטיות. תחושה חזקה שהנשים, כמו הדלתות בכלא, נעולות היטב. מסדרונות ליבן אטומים ונעולים במנעול. פיותיהן סגורים בסוגר ובריח שהניחו הן עצמן. גם כשפניתי מבחוץ, אסירות כלא נווה תרצה לא רצו לדבר. לא על עצמן ולא על הכלא. מה זה כבר יעזור? הן שם. מחוץ לטווח הראייה שלנו. לא חלק מהחברה הישראלית. דו"חות נכתבו, מבקרים הגיעו, וועדות קמו, צלמים צילמו ובמאים כתבו. הן עדיין שם. גם אחרי שישתחררו ממאסר עולם או אחרי שירצו שלוש שנים, הן עדיין יהיו שם. גם כשישובו לבתיהן, אם יהיו להן כאלו, החברה תנעל דלתותיה בפניהן והן יישארו שם.

ראשונים ייעלמו הבעלים. לרוב, מבטו החם של האיש שהיה לצידך יהפוך קר, מנוכר ואחר כך פשוט יתנתק. שעות הביקור שבהתחלה חיכית שיגיעו, יהיו בהמשך תזכורת מעיקה לחיים שכבר אין לך בחוץ. לאף אחד שלא מחכה לך. כשתצאי לביקור בית מבטיהם של החברים יהפכו מצועפים ואפילו השכנים הרחוקים, ירגישו עוד יותר מרוחקים. הפקידה בבנק תביט בטופס בו חתמת את שמך ותעקם את האף בסלידה. איש לא ממש ירצה לראות אותך בנוף שכונתו ולאף אחד לא יהיה זמן, או רצון, לשמוע מה קרה שם, ברגע ההוא בו הפעלת שיקול דעת לקוי, או בשנים הארוכות שבאו אחריו. ברוכות הבאות לכלא נווה תרצה. או אם תרצו, פרק נוסף בסדרה "הישרדות": גרסתה של אפרת קליגר. תכף נכיר.

(כלא נווה תרצה (באדיבות שב"ס

בכלא נווה תרצה, הכלא היחיד בארץ המיועד לנשים, נמצאות בתפוסה מלאה כ-225 אסירות. הרכב אוכלוסיית העצורות והאסירות הוא הטרוגני והוא כולל אוכלוסיות פסיכיאטריות, נשים טעונות פיקוח, נשים טעונות הגנה וכן עברייניות מכל סוגי העבירות. עבירות "צווארון לבן", סחר בסמים, מרמה, רצח, אלימות במשפחה ועוד. רוב האסירות הן נשים שאנחנו משייכים לקטגוריה "מעמד סוציו-אקונומי נמוך". רבות מהן נכנסות לכלא צעירות, חסרות השכלה - עד כדי אנאלפביתיות, חסרות רקע תעסוקתי ובנות למשפחות המאופיינות בחוסר תפקוד, בבעיות נפשיות ובנטייה להתמכרויות לסמים ולאלכוהול. שולי החברה. חלקן יגיעו שוב לכלא אחרי מאסר ראשון כי יחזרו לסמים. חלקן ישובו פשוט כי לא יהיה להן מקום אחר לחזור אליו.

מאפיין ייחודי נוסף לאוכלוסייה זו הוא העובדה שיותר ממחצית מהאסירות הן אמהות, ומי שהפכה לאמא בעודה אסירה יכולה לגדל בתוך הכלא עצמו את תינוקה בשנתיים הראשונות לחייו. הליכה במסדרונות אגף ב' בשעות אחר הצהריים המוקדמים מסגירה קולות של תינוקות צוחקים-צווחים מבעד לדלתות הברזל הכבדות. אפרת קליגר היא גם אמא, לילד יפיפה שחגג שלושה ימי הולדת בגן רק עם אבא כי אימא לא יכלה לבוא, אבל חוץ מזה כל שאר ההגדרות שמאפיינות אסירות רחוקות ממנה. היא לא עונה על הטייפ-קאסט השכיח של אסירה מצויה ואולי בגלל זה היא מוכנה ויכולה להרשות לעצמה לדבר על הימים בנווה תרצה.

אפרת משוחררת טרייה. היא גדלה בקיבוץ והתחנכה במסגרותיו, עטופה במשפחה חזקה ואמידה; "בגיל צעיר הבנתי שאחותי הגדולה היא בן אדם מאד חכם, מאד מוצלח, עם תחת ללימודים. אח שלי היה בן ומתוקף כך קיבל את ייחודו, ואני הרגשתי שאני צריכה להיות וירטואוזית מטורפת כדי להתעלות על כל זה", מספרת אפרת. "היום אני יודעת להגיד שההורים שלי אוהבים אותי ללא סייג וזה, אבל הרגשי נחיתות היו שם. זה לא בשליטה. בן אדם שחווה מערכת רגשית מסוימת – זה לא בשליטה. וכך נוצרת כרוניקה ידועה מראש". אותה כרוניקה הולידה שורה של עבירות מרמה. זה התחיל בסכומים קטנים, במניפולציות שוליות והמשיך בסכומים העולים על מיליון וחצי שקלים, ובהרשעה לארבע שנים על שמונה אישומים, בהם זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמכים מזויפים, קבלת דבר במרמה ומרמה.

"החברה נורא שיפוטית לגבי עברות מרמה ולא מתייחסת לזה בסובלנות הראויה. כששומעים 'עבריינית סמים'

אומרים היא מסכנה, היא מכורה. אבל אתי אלון? לא. היא בת זונה. היא ערמומית, היא גנבת, היא מסוכנת לחברה. וזה נורא בעיניי. מרמה זאת בעיה נפשית, לא התמכרות, זה מצב שאתה אומר לעצמך: אני שולט בזה. נפלתי הפעם? לא נורא, אני לא עבריינית. כל מי שתגיד לך שזה קרה לה ביום בהיר אחד – משקרת. את לא גונבת שני מיליון ביום אחד וזהו. את גונבת 100 שקל וזה עובר, ואז את גונבת 300 שקל וזה עובר, וכך הלאה. העבירה שעשיתי עכשיו זה אחרי שעשיתי עשרים אלף דברים כל חיי, וזה עבר, ואבא שלי כיסה עליי, וזה עבר, ומי חשב שאני אגיע לכלא בגלל דברים כאלה?"

את לא האמנת?

"היום אני יכולה להגיד לך שכן, אבל אז? לא. אז הייתי מעיין סופרמן.

בגיל 25 הבן זוג שלי שהיה די.ג'יי רצה טיול לספארי לקניה, אז דאגתי שיהיה קניה".

אפרת, שבשבילה שום דבר לא היה "אי-אפשר" התקשרה לחברת נסיעות וביקשה הצעת מחיר לאירוע של 120 איש, חתונת כסף בקניה. "תוך עשר דקות בדיוק חזר אלי סמנכ"ל החברה ושאל מתי אפשר להיפגש?". כשנפגשו, אפרת הציגה עצמה כמפיקת האירוע המומצא, את בן זוגה הדי.ג'יי כספק באירוע ועוד ספקים רלוונטים נוספים. הסמנכ"ל, שעיניו אורו מההפקה העשירה הפוטנציאלית, המליץ על כוח חלוץ שיצא לגבש מסלול, ובעקבותיו תצא הצעת מחיר לאירוע.

"ככה, הטיסו ארבעה אנשים לעשרה ימים לקניה על חשבונם. ישנו במחנה אוהלים שברברה בוש ישנה בו שבוע לפנינו, כי הרי מדובר ב"איש מאד עשיר". שלושה ימים אחרי שחזרנו קיבלתי טלפון מהחברה ואני זוכרת שאמרתי לעצמי "וואי וואי, עלו עליי". שאלו אותי כמה מהר אני יכולה להגיע למשרדים, ואני חשבתי לעצמי - אם לא אבוא לשם יביאו משטרה לקיבוץ לעצור אותי. אז הגעתי". העיניים של אפרת נוצצות יותר כשהיא מדברת על הסיכון שבלהיתפס מאשר כשהיא מתארת את הנופים המשוגעים של קנייה והתנאים המפנקים. האי וודאות הזאת, התחושה שכמעט נתפסת היא כנראה תחושה ממכרת. "כשאני מגיעה למשרדים אני רואה שכולם מחייכים אליי, ואז אני מבינה שאולי לא עלו עליי. נכנסתי לסמנכ"ל והוא אומר לי: 'אפרת תשמעי – הגיע אליי זוג שרוצה להתחתן בטירה בצרפת, ואין לנו מישהו שיודע לעשות אירועים כאלו. את יכולה לעשות את זה?'. בשבוע שאחרי כבר הייתי בטירה בצרפת, והפקתי להם אחלה אירוע וגם קיבלתי עליו כסף. בלי ידע בהפקת אירועים. מהאיש העשיר ההוא של קניה כולם כבר שכחו. ככה מגיעים לקניה ופריז בלי להוציא שקל. היום אני מבינה שזה לא יכל להיגמר אחרת".

קליגר מגוללת בשיחה סיפורים רבים ובהם שמות של אסירות שהפכו להיות חברותיה. כשהיא אומרת "אתי", "מרי", "רגינה", "ירדנה", אני שומעת גנבת, רוצחת, רוצחת, גנבת. הן כולן ישבו יחד באותו האגף בכלא. בין אם נשפטו לשנתיים או למאסרי עולם. "תראי, עברייניות מרמה אין כל כך הרבה בכלא". משהו באופן שהיא מגלגלת את המילה 'מרמה' גורם לך לרצות להיות איתה. להיות שם. בקבוצת האליטה המפוקפקת הזאת. בקבוצת מהירות המחשבה וחדות הלשון בתוך היום-יום האפרורי של הכלא. קבוצת היוקרה של נווה תרצה. הוורבליות שמאפיינת אותה כנראה לא דהתה במאסר, אולי אפילו התחדדה. "אלו שגונבות כרטיסי אשראי מסכנים אני לא קוראת להן 'מרמה', הן בדרך כלל עושות את זה בגלל סמים, או שתייה. אסירות מרמה אני יכולה לספור לך ממש על יד אחת בתקופה שלי."

אתן נחשבות האליטה בכלא?

"ממש לא. בכלל לא, להפך".

למה?

"הגנבות. ככה הן קוראות לנו בפנים, 'הגנבות'. אני לא התרגשתי, שמתי זין, אבל הרבה מתחילות לפתח על זה שיחה. בשבילי זה תת-רמה שהן קוראות לי גנבת. מה אני גנבתי? ממי לקחתי את הארנק? אני ביקשתי ונתת לי. זה הרבה יותר גרוע. לא גנבתי ולא עשיתי שום דבר בהיחבא. להפך. נתת לי מרצון. היינו אולי שבע בנות מהמרמה. מתוך 220 אסירות. זה מטורף".

"החזק שורד ומי שלא חזק - אוכל הרבה חרא. ויש הרבה שאוכלות חרא" (צילום: ניר קידר)

ימינה בכיכר אסירי ציון

כשיוצאים מכיכר אסירי ציון ברמלה לכיוון מזרח מגיעים לחניון מתחם בתי המאסר. המבנים האפורים מוקפי החומות הם בעצם אסופת בתי כלא: כלא מעשיהו, כלא איילון, מתקן מג"ן (ניצן) וכלא נווה תרצה. אם בבתי הסוהר של גברים נעשית חלוקה של אסירים על פי סיווג בטחוני ופלילי, וחלוקה לאגפים כמו האגף התורני (יהודי-דתי), אגף "נקי" מסמים, אגף נגמלים, אגף מתחילים, משתלבים, מתקדמים, אגף לשוהים זרים וכו', אצל הנשים – החלוקה המתבקשת כמעט ולא קיימת. "כלא מג"ן למשל", מספרת ניקול אנגלנדר-אלמליח, קצינת הסברה ארצית בשב"ס, "מכיל אגף בו נמצאים אסירים טעוני הגנה – אסירים שכשירים לעמידה לדין עם רקע פסיכאטרי והפרעות נפשיות מאד קשות. אם אני אשים אסיר כזה באגף רגיל – הוא ינוצל. אז הם מוחזקים באגף שונה". אבל אצל הנשים מסתבר – המדיניות שונה. "יש בפנים כמה תאים של נשים – אבל רק להסתכלות או לתקופה מסוימת של כמה ימים לטיפול. אישה תגיע לאבחנה במג"ן ואז תחזור לנווה-תרצה. הטיפול שלה יעבור כבר יחד עם האסירות הרגילות. זה חלק מהמורכבות של המקום הזה".

(אי) החלוקה לאגפים בתוך המתקן היא אולי המחדל המרכזי בתשעת הדונמים הצפופים של בית הכלא היחידי לנשים בישראל. בנווה תרצה, מפאת התנאים בעיקר, והיות והנשים מהוות רק 2% מכלל אוכלוסיות האסירים והעצורים בארץ, החלוקה איננה אידאלית: אגף א' ו-ב', אגף השיקום ואגף "סביון": שכונת היוקרה של נווה תרצה. "החלוקה בכלא היא בעיקרה לפי משתמשות - לא משתמשות, מכורה לא מכורה. ואיתן גם כל המטורפות. הכל ביחד". מספרת קליגר.

גם זמן השהות בכלא, שאצל הגברים מהווה קריטריון חלוקה, לא נלקח בחשבון בנווה תרצה. "שמים אותך עם אסירות עולם ששפוטות ל-30-35 שנה, ואת שפוטה לארבע שנים שזה בשבילן קפה ועוגה. ככה הן שונאות אותך מהרגע שהגעת. את עוד אחת שתבוא ותנסה לשנות פה סדרי עולם. הנה, כשאני נכנסתי היה מותר לעשן ב"סביון". אני לא פתחתי על זה מילה, אני אורחת פה, גם שנתיים וחצי - שלוש זה אורחת. באה איזו פישרית מטומטמת שנשפטה לשנה וחצי, הלכה עשתה בג"צים על עישון סיגריות והפסיקו את הסיגריות באגף. וכולן שנאו אותה על זה. אמרו - באה לתקופה קצרה ותראי מה היא עשתה לנו. אני חושבת שאם מגיעות בנות עם עבירות מסוג מסוים הן לא צריכות להיות עם שאר האוכלוסייה. בדיוק כמו שתאונת דרכים ומרמה לא צריכים להיות עם רוצחות".

נראה כי הנהלת הכלא פועלת בכדי להתמודד עם המגבלות הפיזיות על-ידי חלוקה לקבוצות מתאימות במסגרות החינוכיות והטיפוליות בכלא, לפחות עד המעבר המיוחל למתקן הכליאה החדש בעוד שלוש שנים לערך. "יש הבדל בין המבנה הפיזי לבין הרמה הטיפולית" מספרת מפקדת הכלא שרה פרידמן. "המבנה הפיזי אכן מגביל ומשפיע אבל במסגרת הקבוצות הטיפוליות הבנות יוצאות מהאגפים: למרכז החינוך, לפינת החי, למשפחתון, לתעסוקה. אני מוציאה אותן מהאגף עצמו. אני עושה הפרדה בין המגורים לבין התוכניות הטיפוליות".

בנווה תרצה, כמחצית מהאסירות הסובלות ממחלות נפש, משולבות בדרך כלל באגפים הרגילים, חלקן עם אסירות תומכות שמוכנות לסבול ומנסות להכיל את התנהגותן. "באסירות החזקות אני משתמשת כתומכות. התומכות עוזרות לחלשות בנושאי כישורי חיים, רחצה, היגיינה ברמה מאד בסיסית: בגד שיהיה נקי, צחצוח שיניים. אסירות כאלו שמסומנות כטעונות פיקוח נעזרות מאד ב"תומכות". באחד האגפים הלא מתקדמים יש שני חדרים עם תומכות מתקדמות שעוזרות להן, והן מתוגמלות בתנאים". אומרת שרה.

ומי שלא לגמרי מסתדרת למרות עזרת התומכות, או מצויה במצב נפשי סוער במיוחד, יכולה לזכות ל"אינטימיות" מסוג אחר; תאי בידוד והפרדה. פגיעה נפשית ופיזית כזאת הייתה יכולה להימנע אלמלא היה קיים אגף ייעודי לאוכלוסייה מיוחדת שדורשת הפרדה. החזקתן של אסירות לבדן בתאי בידוד צרים, בהם קירות מתקלפים, סימני חלודה ובלא דלת מקלחת או שירותים, מהווה פגיעה קשה ולא מידתית באסירות. כך נטען גם בדו"ח הסנגוריה הציבורית שפורסם ב-2012 בעניין תאי ההפרדה בנווה תרצה. אז תכניות הבנייה אמנם כבר קיימות אבל ייקח עוד קצת זמן. והנפש בינתיים? שתדפק.

"את מגיעה לחדרי הבידוד אחרי החלטת קצין משמרת, ולמחרת מפקדת הכלא וקצינת המודיעין מחליטות אם להשאיר אותך בבידוד והפרדה או לא", מסבירה פרידמן. "זה יכול להיות ליום, יומיים, חצי שנה, שנה". פעמים רבות נכנסות לתאי ההפרדה אסירות מפורסמות, כאלו שעוררו הרבה רעש לפני כניסתן לכלא, וכניסתן ישירות לאגפי הכלא יכולה להיות מסוכנת עבורן מבחינת "קבלת הפנים" של שאר האסירות. האסירות הוותיקות עלולות להגיב בעוצמות חזקות אל סיפורים הנוגעים לרצח או פגיעה בילדים, וכך יכולות אסירות מפורסמות להישאר ימים ארוכים בהפרדה, עד שיירגעו הרוחות. אפרת מעלה שאלות לגבי האם ההשמה בתאי ההפרדה היא חלק ממדיניות הקליטה: "אני הייתי בהפרדה כי כשהגעתי לא היה מקום אז שמו אותי שם, את הלילה הראשון שלי בנווה תרצה עשיתי שם. הייתי יומיים. זה היה נורא".

"הגנבות. ככה הן קוראות לנו בפנים, 'הגנבות'. אני לא התרגשתי". אפרת קליגר. צילום: ארכיון פרטי

ההחלטה על ענישה וחלוקת דו"חות לאסירות נתונה בידיהן של הסגל הפיקודי והסוהרות עצמן. מה שיזכה אסירה אחת בדו"ח לא יזכה תמיד אסירה אחרת, מעידות אסירות, ודו"ח בחייהן – הוא פקטור משמעותי מאד. "המוטיבציה הפנימית של האסירות מאד נמוכה וזה חלק מהעבודה של הסגל בכלא. יש כל מיני זרזים חיצוניים כמו ועדת שליש, חופשות, ביקורים – שהם מנוע". פרידמן מחדדת, ומסבירה: "את הזכויות שלהן האסירות יקבלו במלואן, אבל אם הן צריכות לחטוף על הראש – הן גם יחטפו על הראש'". לאסירה שקיבלה דו"ח יכולה להישלל הזכות לצאת לחופשה או לקבל ביקור, אבל בעיקר – הדו"ח מהווה אסמכתא שתשמש נגדה בוועדת השליש, לה מחכות האסירות. דו"ח יכול להתקבל כי הערה מסוימת לא מצאה חן בעיני סוהרת (אף על-פי שיום לפני כן נתקבלה בגיחוך), או כי חזרת מחופשה עם ספר שונה מזה שהצהרת עליו.

"יש סוהרות עם מוח של כפית שלא מבינות שיחסי אנוש הם לפני הכל, ואז הן מדברות אלייך כאילו את הזבל האנושי שלהן. מה שמעניין אותן זה לשבת עם הרגליים למעלה ולדבר עם חברות שלהן בקווים הפנימיים של הכלא, ואז זה גם נראה ככה. ויש סוהרות מדהימות, חמלתיות, שמבינות שגם הן יכולות להגיע בקלות רבה היום לכלא, על שטות, ואז היחסים אחרים לגמרי. יש סוהרות שאמרו לי שאם לא היה את השנתיים שחייבים להיות בנתק, ישר היו מרימות אליי טלפון, היינו יכולות להיות חברות. יש סוהרות שראו אותי, לא ראו 'אסירה'. אני הסתדרתי עם מפקדות האגף שלי מעולה. הן היו מקסימות אלי. הייתי חוליה באגף ועזרתי להן מאד. חוליה באגף יכולה מאד להקל על המפקדת". החוליה היא אסירה הנבחרת על ידי מפקדת האגף בשיתוף עם קצינת המודיעין. האסירה אחראית על הניקיון והסדר באגף ומתוקף כך היא פתוחה יותר זמן מחוץ לתא, מסייעת בחלוקת האוכל וחומרי הניקוי וזוכה למעיין פריבילגיה, בגבולות הכלא. כשאני צועדת באגף ב' החוליה בדיוק מסיימת לשטוף את הרצפה ואני לא רוצה לדרוך על החלק הרטוב וללכלך. "לכי לכי" היא אומרת לי, "אני אעשה שוב", ואני שואלת את עצמי איך ספונג'ה יכולה להפוך לדבר מהנה, לאקט משחרר.

"החלוקה בכלא היא בעיקרה לפי משתמשות - לא משתמשות, מכורה לא מכורה. ואיתן גם כל המטורפות. הכל ביחד". צילום: ניר קידר

"אצלי האגף תמיד היה מצוחצח" מספרת אפרת, "כל מה שביקשו נעשה באותו רגע. המפקדות לא תמיד יודעות מי מסתדרת עם מי בחדר, מי מעשנת, מי לא מעשנת, מי במיטה למעלה ומי למטה. הייתי הכל: אומרת לה מה לעשות, מי עם מי, מה יעשה לה שקט. דברים שיכולים מאד לעזור לה. הייתי עושה כביסות לבנות. מישהי מבקשת שתיים, ולמרות שאסור אני עושה לה, ומעלימים עין כי יודעים שאני מייצרת שקט תעשייתי. הייתי תולה להן את הכביסות. זה לא התפקיד שלי אבל הייתי עושה כדי שלא יהיו תלונות. הייתי יוצרת שקט. שקט באגף אומר שלא הטרידו את מפקדת האגף כל השישי שבת, וזה אומר שהיא לא הייתה צריכה להטריד את קצינת המודיעין או את מפקדת הכלא. נגמר".

ואיך מסתדרת מי שאין לה את המיומנות הזאת?

"יש כאלו שיש להן קשרים עם מנהלת האגף ויש כזו שיש לה קשרים עם מנהלת המתקן, אז היא למשל מקבלת עבודות יותר טובות. אבל תשמעי... החזק שורד. ומי שלא חזק – אוכל חרא. ויש הרבה שאוכלות חרא. אלו שאוכלות חרא זה אסירות ששנים שם. בחורה אחת שיושבת על רצח בנה, בת שלושים פלוס, וחיה על הכסף שהיא מרוויחה במתקן שזה 300-400 ₪ כי היא לא מרפקיסטית. היא תמיד תרד לקנטינה אחרונה ואז לא יישארו לה דברים. אני הייתי יודעת לנווט ככה שאני ארד לאפסנאות בדיוק בזמן כדי להיכנס בזמן בתור לקנטינה. לא כולן יודעות. לוקח שנה להבין ואם את שם הרבה את צריכה להבין איך הדברים עובדים".

וגם אם את מבינה, יכול להיות שאת עדיין נופלת. יש סוהרות שמחפשות, שרוצות לעשות דווקא?

"סוהרות שרוצות עושות. מענישות. יכולה להיות מישהי שמאד אוהבת אסירה מסוימת והאסירה מספרת לה שמישהי עשתה לה משהו, והיא יכולה להתנכל לאסירה הזאת. תעשה לה את החיים קשים. שהיא עומדת בתור לאוכל הסוהרת תדבר אליה לא יפה, תשפיל. תסגור אותה על שטות, תיתן עליה דיווח ותוציא לה דו"ח. היו דברים מעולם". לדוגמא היא מסבירה: "סוהרת אחת שהכרתי אותה מהחינוך והרגשתי איתה מאד בנוח, קיבלה תפקיד חדש. סיפרתי לה בשיחה בנינו, אחרי שחזרתי מחופשה, שאני חושבת שאולי נכנסתי להריון. אמרתי לה שאעשה בדיקה. ככה בנינו. אחרי זה בוועדת הערכה תקופתית שהמלצותיה מועברות לוועדת שליש, היא כתבה עליי שאני חסרת אחריות וזה מתבטא שבילד הראשון לא טיפלתי כמו שצריך, ושבעודי מאחורי סורג ובריח אני נכנסת שוב להריון ויש סיכוי שאלד בכלא אם לא אעבור וועדת שליש. זה מסכן את כל האופן בו מסתכלים עלי". הבן של אפרת צוחק בחדר השני ולרגע העיניים שלה, שכל הזמן עובדות, מביעות, משכנעות, בוחנות – מפליגות למקום אחר. נמצאות בחדר השני. מעכלות שעכשיו הוא פה, לידה, במרחק נגיעה.

לאדם חופשי מערכת היחסים המורכבת בין סוהרת לאסירה קשה מלהבין או להכיל. אנחנו מדמיינים יחסי מרות נוקשים, כשמאד ברור למי יש כוח ולמי אין. אבל בתוך השעות הארוכות שבהן "מבלים" זה לצד זה אסירות וסוהרים, לפעמים הקווים מטשטשים. שני הצדדים סגורים מאחורי סורג ובריח וגם אם אתה זה שמחזיק במפתח, לא תמיד פשוט לשמור על מרחק.

"יש לנו פה אסירות הריוניות" מספרת פרידמן, "שפעמים רבות לא ידוע מי האבא ומאיפה הוא בא. כשמגיעה שעת הלידה הסוהרות הן שמלוות את האסירה לחדר הלידה. אני בעצמי ליוויתי פעמיים אסירה לחדר הלידה. כשנשים בחוץ יולדות, אנחנו הולכות לחדר הלידה עם שותף לחיים – הבעל, האימא, מישהו קרוב. פה אין לאסירה אף אחד חוץ מסוהרות שהן בעצם התחליף למשפחות שלהן. בחלק מהפעמים הילד הולך לאימוץ והאימא חוזרת לפה לבד. מקללת, שוברת, הורסת. לסוהרת זה גם קשה: מצד אחד היא לא רוצה שיהפכו לה את האגף, יתרעמו, ומצד שני גם היא אימא צעירה לילדים".

"כל עתירה שאת זוכה והשב"ס מפסיד זה בעצם נקודה שחורה לשב"ס"

אסירים ועצורים במתקני כליאה בארץ רשאים להגיש עתירה נגד רשויות המדינה בכל הנוגע לתנאי המאסר של האסירות. העתירה יכולה להיות מוגשת דרך מנגנוני הכלא, או מבחוץ: ואז מגיעה העתירה כהנחתה למפקדת הכלא. היכולת של אסירה להתבטא בכתב והאמצעים העומדים לרשותה מחוץ לכלא הם קריטיים בהגשת העתירה. בנות עם כושר ביטוי גבוה, כמו האסירה המשוחררת ענת קם, יכולות ומסייעות לכאלו שלא יודעות להתנסח ברהיטות, ועד לבנות שלא יודעות לכתוב בכלל.

"אם אין לך אמצעים, את פונה עצמאית ובעיקרון הטופס חייב להישלח (לבית המשפט המחוזי)" מספרת אפרת. "אבל לפני שהוא נשלח מפקדת בית הסוהר קוראת אותו. ואז היא קוראת לך וקודם כל היא מנסה לשכנע אותך לא לשלוח אותו". ה"שכנועים" עליהם מדברת אפרת הם לרוב ניסיון מצד מפקדת הכלא לבחון ולשנות מדיניות, במידה והעתירה נתפסת בעיניה כמוצדקת ולגיטימית. "אם אני רואה שהאסירה לא קיבלה את מה שמגיע לה אנחנו מתקנים ופותרים את העניין" אומרת פרידמן. "אנחנו לא חושבים שאצלנו תמיד הכל תקין והאסירה תמיד לא צודקת. יש מצבים שאנחנו בעצמנו אומרות: תרשמי. גם חופשות למשל. אנחנו מסייעות דרך הסנגוריה הציבורית לקבל עורך-דין".

מנגד, אפרת מספרת על מנגנונים פנימיים לטיפול בערעורים שאינם תמיד יעילים, מהירים ונוחים. "הרי כל עתירה שאת זוכה והשב"ס מפסיד זה בעצם נקודה שחורה. כאילו היועץ המשפטי בא ואומר שמדובר בבזבוז כספים והתנהגות לקויה של הארגון. להם זה גרוע מאד והם רוצים להימנע מעתירות כמה שיותר. היא לא תקרא לזה איומים אבל זה זה. לא תמיד איומים ישירים אבל בפנים יש איך להפעיל סנקציות. לשנות את מקום העבודה שלך למשל. בשביל אסירות עולם למשל שעותרות לבד כי אין להן כסף, לשנות מקום עבודה ולא לעבוד יותר בקנטינה זה 1,500 ₪ שהיא מפסידה". בעבור נשים שכל פרנסתן נשענת על ההשתתפות במוסדות הכלא, פגיעה כזו היא פגיעה קשה באיכות החיים שלהן. "אז יסבלו בעיות באוכל ועישון ועימותים ולא משנה מה, ולא יגישו עתירה, כי צריך את הכסף. כי האסירה רוצה לעשן. אצלי זה היה אחרת כי דאגו לי לכסף מהבית. אותי היא יכולה לאמלל מפה ועד טימבקטו. כמה היא תאמלל אותי? עוד שנתיים וחצי? לא רואה ממטר".

"מי שחלשות פשוט מתות. שעה שעה, דקה דקה, לאט לאט. מתה בכלא". צילום: יואב אתיאל. "מגזין המושבות"

"את צריכה להיות מאד אינטליגנטית כדי להצליח להשתקם שם"

האסירות בנווה תרצה מעידות על שמירה דתית מחמירה, מה שיכול להיות נגזרת של הטבע-הלא-נורמלי של מתקן כליאה שאין בו שום מנגנוני הפרדה בין אסירות - לא על חומרת עבירותיהן ולא על מידת אמונתן. התקנות המחמירות חלות על כולן, ללא הבדלה. כך גם בענייני הכשרות והמנהגים הדתיים. בשבת אסור להפעיל מכשירים חשמליים בכל המתחמים הציבוריים, ללא שום אזור שמוקצה לכך. בפסח- כל המקררים מוכשרים ומנוקים מחמץ ללא שום אלטרנטיבה לאסירות הלא-יהודיות, וביום כיפור חל איסור מוחלט על שיחות טלפון או אכילה מחוץ לטריטוריה האישית – כלומר על מיטת האסירה. שמירה על מנהגיהן של האסירות המוסלמיות, ברמדאן למשל, קיימת – אך לא בהקפדה יתרה כמו זו הנהוגה בדיני הכשרות. האסירות המוסלמיות משוחררות מעבודה במפעלי התעסוקה השונים אך לא חל איסור מוחלט על אכילה במקומות הציבורים, כמו שחל בימי הצום היהודיים.

הניואנסים הדתיים בכלא הם רק חלק מהחוקים החדשים שאת חייבת לקבל על עצמך כאסירה. כמו גם את ההקצבות החודשיות של חומרי ניקיון או נייר הטואלט – שישה גלילים בחודש. ואם צריך יותר? "את השאר את צריכה לקנות." מסבירה אפרת. "המקום הזה מלמד אותך לשרוד בכל דרך שהיא. פשוט לשרוד. ההישרדות היא קומבינות. בלי קומבינות את לא מצליחה להסתדר."

אפרת זה נשמע כאילו במקום להתרחק ממנהגייך הרעים, את חייבת להשתמש בהם כדי "לשרוד". זה אנטיתזה לכל הסיבה שאת שם.

"נכון. את צריכה להיות מאד אינטליגנטית כדי להצליח גם להשתקם שם".

ומי שחלשה?

"אז אין. מתות. שעה שעה, דקה דקה, לאט לאט. מתה בכלא."

כשאת חולה בנווה תרצה, מסתבר שישנה סבירות רבה שפשוט תצטרכי לחכות. "הייתה מישהי עם התקף לב שעברו שעות ארוכות עד שפינו אותה כי חשבו שהיא עובדת עליהם. יש 18 מדרגות ואני ירדתי איתה את המדרגות כשהיא שוכבת עליי. מדרגה מדרגה. מזל שהיא הייתה רזה".

הרופאים המומחים מגיעים בתדירות נמוכה לכלא, רק כאשר יש הצטברות של פניות, בלא קשר למידת החומרה של הבעיה הרפואית של האסירה. הטענות חוזרות כבר מ-2009, שם הועלו לדיון מיוחד בפני הועדה לקידום מעמד האישה. נטען כי רוב הבנות מתלוננות על כך שהן לא מקבלות באופן מידיי טיפולים, והן צריכות לבקש מספר פעמים טיפול. נטען גם לגבי מחסור בכדורים.

אמנם, ניתן להזמין לכלא רופאים פרטיים ולדאוג להסדיר את הבירוקרטיה הקשורה להגעתם וכניסתם למתקן, וכן את התשלום שנעשה באופן פרטי, אבל העניין מעורר אנטגוניזם מצד הסגל על הטרחה, ומצד הבנות האחרות על ה"נצנוץ". יותר מכך- אחוז קטן מאד מהאסירות באמת מסוגלות לעמוד בהוצאה כזו ובאדמיניסטרציה שמסביבה. "כשבאתי לרופא עור מומחה הוא שאל מתי אני משתחררת. כשאמרתי עוד חצי שנה הוא הפנה אותי לדלת".

כלא זה לא רק מבנה, זה תחושה

בשעת אחר הצהריים כל הנשים נאספות בחצר בית הכלא, ושוב – אפשר לדמיין שמדובר במגרש המשחקים של חצר בית הספר. הילדים משחקים והאימהות יושבות יחד, משגיחות בחצי עין על הילדים שמשחקים חופשי. מתלוננות על הגננת, על הבעלים, צריכות להספיק לקנות צבע לשיער. פתאום בין כל צהלות המשחק צרחה קורעת. הגוף של כל האימהות נדרך. "מי נפל?!", "הוא בוכה?", "מה קרה?". הן רוצות לרוץ, ללטף, להרגיע, לחבק, אבל לא. זה רק הסוהר שצעק. יאללה צריך לחזור לתא. ספירת אסירות. הגיע הזמן להיכנס. נהלים זה נהלים, אז מה אם השמש מלטפת.

כשביקרתי את אפרת בבית החדש שלה, מחוץ לכלא, פגשתי את הכלב שזה עתה אומץ ואת הילד שקיבל את אמא שלו מחדש, עם חדר צבעוני ומיטה מגניבה. ב-22:30 נפרדנו בחיבוק (כי גם אסירות משוחררות מארחות נפלא, אופות ואפילו מצחיקות). פתחתי בנונשלנט את דלת הכניסה לבית והתמהמהתי עם מילים אחרונות של פרידה. היא מהר מהר תפסה את הילד ביד אחת ואת הכלב בשנייה, ולא שחררה. שלא יברחו לה. לפי תנאי השחרור שלה, אפרת מחויבת להימצא מ-22:00 במעצר-בית לפי דרישת קצינת המבחן. כך הבית החדש, הנקי, הרענן, הופך להיות עוד בית מעצר נוסף עבורה. במהלך היום אפרת אדם חופשי אבל כשנרדמת בלילה הדלת לא יכולה להיפתח, ובעל כורחה היא חייבת להיזכר בשיחות שהעבירה בתא עם האסירה ההיא ועם ההיא וגם איתה. בשביל לחזור לכלא כמעט ולא צריך להתאמץ. כלא זה לא רק מבנה, זה גם תחושה.

#חברה