לא מתנצל

לחבר הכנסת הטרי, יוסי יונה, נמאס שאתם שואלים אותו אם הוא ציוני, מבחינתו התשובה ברורה מאליה, "לקחו אותי כסמל לאנטי-ציונות בעוד שכולם מתחלחלים מהמחשבה שהבית היהודי יהיו בשלטון".

בראיון אישי הוא מדבר על התחושות בעקבות סרטון התעמולה שהופץ נגדו, על חילוקי הדעות עם חבריו למפלגה ועל צעדיו הראשונים כחבר כנסת עם תקוות גדולות לשינוי.

קמפיין התעמולה של מפלגת הבית היהודי השווה בבחירות האחרונות בין יוסי יונה, לבין פעיל חמאס, וכך דבקה בו התדמית הבעייתית שליוותה אותו בדרך לכנסת. "לבית היהודי אין אלוהים" אומר יונה בתגובה לקמפיין. "בתעוזה מדהימה לקחו אותי כמישהו שמסמל אנטי-ציונות בעוד שכולם רק מתחלחלים מהמחשבה שהבית היהודי יהיו בשלטון. מי קרא לחיילים נאצים? אני? לא. הם אלו שעשו זאת".

לא קל להיות גם מזרחי וגם שמאלני בפוליטיקה הישראלית, יונה שרגיל לכללי המשחק של האקדמיה בה לימד שנים רבות חווה זאת על בשרו. "כשראיתי את הסרטון הייתי בשוק ונפגעתי, קישרו את המזרחיות שלי לערביות, הם לא עשו את זה לשמאלן אשכנזי, כאן באה לידי ביטוי הגזענות שלהם". יונה מודה כי היו לו בעבר אמירות והתבטאויות פרובוקטיביות אך אף אחת מהן לטענתו, לא הייתה כזו שמערערת על קיומה של המדינה. בעברו, הביע יונה תמיכה למתן ביטוי הולם לאבל הפלסטינים ביום הנכבה. בנוסף, טען כי טלי פחימה היא אמיצה כיוון "שכדי לעשות שלום צריך להיפגש עם אויבים". ההתבטאות נוספת שלו נקשרת לחתימתו לפני יותר מעשור על מכתב אקדמאים אשר תמך בחיילים שסירבו לשרת בשטחים. ערב הבחירות לכנסת חזר בו מדעתו בהקשר הזה.

את פרופסור יונה פגשתי במשרדו החדש במשכן הכנסת. יונה יליד קריית-אתא בן 62, הספיק לא מעט בחייו. הוא פרופסור לפילוסופיה של החינוך, אחד ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית, סופר, מראשי הוועדה המייעצת למחאה החברתית של קיץ 2011, וכעת, חבר כנסת לאחר שדורג במקום ה-23 במפלגת "המחנה הציוני". משרדו החדש של יונה במשכן מזכיר, בניגוד לציפיות, דירת חדר במעונות סטודנטים. עשרים וחמישה מטר רבוע, ארונות עץ ריקים אך שירותים ומקלחת פרטיים, יש לציין. את ה"דירה" חולקים שלושה, בצד השמאלי משרדו הפרטי של יונה ובימני - שני העוזרים הפרלמנטריים, מנדי וגיא. נוסיף לכך את הפגישות והעוברים ושבים וכבר נהיה שם צפוף. כיאה לפרופסור ולפילוסוף יונה הוא חובב ספרים מושבע. ביתו בתל אביב מכיל כמות ספרים אדירה; "יש לי חדר ספריה, אבל הספרים מפוזרים גם בחדר השינה, בסלון ולמעשה בכל מקום". גם במשרדו החדש שני מדפי זכוכית רחבים עליהם הספיק לסדר מספר דוחות ואת הספרים שהוא עצמו כתב, בניהם גם רומן חדש שיצא לאור ונקרא "לא זמן טוב לאהבה".

איך מרגיש השינוי ממרצה באוניברסיטה לחבר כנסת?

"אני עדיין בתהליך של הפנמה. בשכל עשיתי את השינוי אבל רגשית אני עדיין לא .." יונה מתקשה למצוא את המילה המתאימה אבל לבסוף מצליח לחלץ אותה מבין שפתיו – "חבר כנסת". "הייתי בטקס המסכם של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד מרדכי" הוא מספר, " אני בא ומחפש לי מקום לשבת ומחפש מקום בפינה שקטה, בצד. פתאום אומרים לי מה אתה עושה יש לך מקום שמור, אני לא רגיל לזה ואולי טוב שכך".

ואיך מרגישים הצעדים הראשונים?

"תחושה של יראה".

פחד?

"לא פחד, יראה זה מושג שמקורו דתי והוא בא בדרך כלל בסמיכות, "יראת שמיים", זה למעשה חשש שמלווה בכבוד, יש גם דברים שאנו פוחדים מהם ואנו לא מכבדים אותם. הזירה הציבורית היא מאוד מרכזית עבורי ויש לי את הכבוד לראשונה להרים את ידי בעד ונגד".

דרך החיים שעבר יונה לא כיוונה אותו לכנסת, למעשה היא לא הייתה אפילו יעד עבורו. לאחר המחאה החברתית של קיץ 2011 הדברים השתנו והאופציה הפוליטית המפלגתית לפתע עלתה.

היו רגעים שחשבת למה אני צריך בכלל להיכנס לפוליטיקה, אולי עדיף להמשיך באקדמיה ולכתוב שירים ורומנים?

"ברור, חשוב שאני אלך כל הזמן עם קורטוב של ספק באשר לדרך החדשה שבחרתי, זה מאפשר לי ממד של ביקורתיות עצמית. השאלה שתמיד עולה לי זה האם הכנסת היא המקום הטוב ביותר כדי לקדם את הנושאים שחשובים לי. אני משוכנע שאני בשלב בחיים שההחלטה שלי היא נכונה ונבונה ואני יכול לקדם דברים יותר טוב מכאן, דרך החקיקה, גם לאלו שלא הצביעו עבורנו".

אם מדברים על אלו שלא הצביעו לכם, הבחירות האחרונות הוכיחו שהישראלי של 2015 הוא למעשה יותר ימני לדעתך?

"בוודאי שהוא יותר ימני, זה תהליך טבעי שנוצר בעקבות הקונפליקט הלאומי המתמשך, המבוי הסתום וגם ליבוי יצרים מצידם של מנהיגים שמנחילים לציבור תפיסה שטחית של "אין עם מי לדבר".

איך אתה בתוך מפלגת שמאל תוכל לענות על הצרכים של הציבור הזה?

"המטרה שלנו היא להגדיל את הייצוג במירב המובנים, אבל לא רק במובן הפלורליסטי שיש כאן דעות שונות ומגוונות אלא ייצוג במובן שאנו נפעל באמת ובתמים כדי לפתור את מצוקות של כלל הציבור ולענות על האינטרסים שלו. יש המון חוסר אמון ותחושת חשדנות מצד הציבור והתחושות הללו נרכשו בצדק ולכן אני חושב שיש לי כחלק ממפלגה תפקיד כבד משקל כדי לשקם את האמון הזה. כדי לפוגג את החשדנות יש לעשות מעשים ולא לדבר דיבורים, האתגר עוד עומד לפנינו".

ואכן, האתגר עוד לפניהם. בבוקר הבחירות גילו חברי הכנסת במחנה הציוני שלמרות כל הציפיות, הציבור בחר אחרת. לאורך כל הקמפיין ריחפה במפלגה ההרגשה שהדרך אותה הם סוללים מובילה אותם בכביש המהיר הישר לקואליציה. אולם תוצאות הבחירות החזירו אותם, שוב, לאופוזיציה.

הבוקר שאחרי: התוצאה היא 24 מנדטים למחנה הציוני והליכוד גורף את הניצחון בפער אדיר עם 30 מנדטים. מצד אחד אתה בפנים ומצד שני המפלגה הפסידה. מה התחושות?

"הרגשתי כאילו אני הולך לאירוע משמח אבל נתקל בשיירה של לוויה, ובלוויה הזו אני לא יכול להראות שמחה אישית. אני בפנים אבל ממשלה אנחנו לא הולכים להרכיב ואז אני בלימבו מבחינה רגשית".

זה הכניס אותך ללחץ?

"לא, הסקרים הראו 27 מנדטים אז היינו אופטימיים. אני הייתי נינוח ערב לפני תוצאות הבחירות, לא הייתי בחרדות מתחילתו של הקמפיין, המחנה תמיד היה סביב 23 מנדטים בסקרים ולא ירדנו מזה. חזרתי הביתה בערב ביום הבחירות והיה לי שוויון נפש סטואי, הלכתי לישון. לא נשארתי לצפות בתקשורת. זה מתיש אותי זה מורט עצבים. בבוקר התעוררתי ב 6, הלכתי למחשב ואז – בום! זה היה הלם אחרי הבאז הגדול שיצרנו. לא היתה בי התפרצות של שמחה ודיצה על כך שאני בפנים במיוחד שאצל כל הפעילים היה עצב גדול נורא".

איפה טעיתם ?

"יש המון דברים שניתן להצביע עליהם. אבל כשהפצע מדמם לא נעים לזרות עליו מלח. אני מקשר את הטעויות לאורך הדרך גם לעמדה של מפלגת העבודה, למצע שלה, לשם שלה, ולשיריונים שלה. בסופו של דבר מבחינתי הציבור אמר את דברו ואנחנו מתוך כבוד וענווה צריכים לקבל את ההכרעה הזו וללכת לספסלי האופוזיציה. שלחו אותנו לגלות".

ומה לגבי ממשלת אחדות?

"רק באופוזיציה ניתן לעשות חשבון נפש אמיתי, ניראה לי שגם אם היתה ממשלת אחדות לא היה ניתן למחנה הציוני ביטוי מלא בייחוד במשא ומתן המדיני אז מה התפקיד שלנו שם?"

חשבון נפש

יונה מדבר על חשבון נפש, הוא אופטימי. אולי זאת אופטימיות של מתחילים ויש יגידו נאיביות ואולי זה פשוט יוסי, תמיד עם חיוך, תמיד רגוע ומאמין שגם בפוליטיקה ניתן לשמור על כללי משחק הוגנים. לאורך הקמפיין, שהיה טבילת האש הראשונה שלו, גילה יונה שהפוליטיקה לא מחזירה אליו חיוכים בחזרה. הסרטונים והקמפיינים של הבית היהודי צברו תאוצה אדירה והוא מצא את עצמו מואשם בהיותו "אנטי-ציוני" ובוגד. באחד הסרטונים הושווה יונה לאיש חמאס. הסרטון מציג משפטים שכתובים בעברית עילגת ומיוחסים לדברים שלטענתם יונה אמר בעברו, לדוגמה: "אין היבדל בן יום השואה היהודי ליום הנכבה הפלסטיני". הסרטון נגמר במשפט "זה לא חמאס, זה יוסי יונה".

נראה כי הקמפיין של הבית היהודי הצליח, כאשר מחפשים יוסי יונה בגוגל צירופי המילים הראשונים שמופיעים הם "יוסי יונה חמאס" לאחר מכן " יוסי יונה הבית היהודי", "בצלם" ו"טלי פחימה". לא "יוסי יונה פרופסור" לא "מחאה חברתית". זה הלם עבורך?

"כן. גוגל אומר לי דע את מקומך. ברור שראיתי את הסרטון הייתי בהלם, נפגעתי. הבית היהודי מפרים כלכלים בסיסיים של הגינות. תשעים אחוז מהאמירות בקמפיין זה הכפשות שקריות. לא היה ולא נברא. הקמפיינר השנוי במחלוקת של הבית היהודי, משה קלוגהפט, פועל בטקטיקה ברורה של זריקת רפש ומה שנדבק, נדבק. זו טקטיקה מאוד נוחה". יונה הזכיר את הכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות ב-2011 בה תמצת קלוגהפט את עיקרי פעולותיו במשפט: "תמיד מנסים, כי דברים נדבקים. בדברים כאלה אנשים זורקים, וחלק נדבק".

אם הכל הכפשות אז למה לא הגבת ישר כשהקמפיין התחיל, מדוע לא כיבית את השרפה לפני שהתפשטה?

"תראי, אני הייתי בכלל בתאילנד על מעבורת בקופנגן כשכל זה קרה, הלכתי לנפוש אחרי הפריימריז. העוזר שלי בכלל היה בדייט שהודות לבנט הפך לקטסטרופה. המחשבות הראשונות שלי לא היו פוליטיות, ברור שיש לי נאמנות לסיעה שלי אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו זה האנשים הקרובים לי, המשפחה שלי, שאני לא לידם. שאני לא יכול לדבר עם האחיינית שלי שהיא קצינת מבצעים בעזה ועכשיו יבואו ויטיחו בפניה דברים. או מה תגיד אחיינית אחרת שלי שהיא במילואים בקרקל, או קרוב משפחה שלי שהוא בשייטת? זה הדאיג אותי מאוד שהם צריכים לספוג את ההאשמות האלו. ורציתי לדבר איתם לפני התגובה הרשמית".

ואיך המשפחה התמודדה עם זה?

"התחוור לי בסוף שלא הערכתי אותם מספיק. הם היו לצדי כמו אריות".

בתור הסמן השמאלי של מפלגת המחנה הציוני לא ציפית למתקפה הזו?

"למרות שבהתחלה לקחתי את זה אישית כי לא ציפיתי לזה, היום אני מנסה לא לקחת את זה אישית. הבית היהודי נפל עלי, לא הצליח להם, אדרבא יש צדק פואטי בעולם, הם קיבלו רק שמונה מנדטים וראינו שהאסטרטגיה הגזענית והרדודה שלהם חזרה אליהם עם כל הסיפור של אוחנה".

יונה ומשפחתו לאחר טקס ההשבעה בכנסת

ומה בכל זאת עיצבן אותך בכל זה?

"הדבר המעצבן ביותר היא באיזה מציאות חולנית אנחנו מתקיימים. הבית היהודי שאחד מהחברים שלהם מאיים להסיר את כיפת הסלע ולגרום למלחמת חורמה עם העולם הערבי, אחד עושה לך מצעד נגד הומוסקסואלים, באה לך אחת, סטרוק, שיורקת על חיילים, בא המנהיג שלהם ומדבר על להדביר את ועדי העובדים. אם אנחנו ניתן ולו לחצי מהאג'נדה של המפלגה הזאת להתקיים אז הלך חצי מהפרויקט הציוני. והם בתעוזה מדהימה לקחו אותי כמישהו שמסמל את אנטי הציונות בעוד שכולם רק מתחלחלים מהמחשבה שהם יהיו בשלטון".

ברמה האסטרטגית הבית היהודי אכן נפגעו אבל ברמה האישית נראה כי התדמית שלך נפגעה יותר

"נכון זה הצליח להם אבל את יודעת אני מסתובב, לא זורקים לי הערות ברחוב. אני הייתי בכל המקומות בארץ לפני הבחירות ואנשים באים ומפרגנים. פעם אחת העירו לי על מכתב הסרבנות שחתמתי עליו, קיבלתי את ההערה באהבה והתנצלתי על אותו מכתב. כיום אני מתחרט עליו".

ובכל זאת היה נסיון לשנות את התדמית על ידי התפארות בעברך הצבאי. בוז'י וכבל יצאו להגנתך ותיארו כיצד "כדורים שרקו לך ליד האוזן במלחמת יום הכיפורים"

"זה לא היה בהנחיה שלי, הם נחלצו לסייע. יש לי רתיעה מאנשים שעושים שימוש בעבר הצבאי שלהם כדי לקדם מטרות. אני אף פעם לא דיברתי על העבר הצבאי שלי כמו עכשיו, לא כי זה לא חשוב בעייני. אני מצטער שאני צריך להביא את היותי לוחם מתנדב באחת המלחמות הקשות ביותר בישראל כדי להוכיח תעודת יושר לחברה. אני לא בקטע של 'שיח לוחמים' והתרברבות בעבר המאצ'ואיסטי שלי."

מצד אחד הרצוג יצא להגנתך ומצד שני היתה תחושה שמנסים להנמיך פרופיל בכל הנוגע אלייך במחנה הציוני שלפני הבחירות

"חד משמעית לא היתה הוראה מהמפלגה שלא אתראיין. במהלך הקמפיין עשינו מה שרצינו, לא חששתי וידעתי שברגע שאני מדבר אני שובר את המחיצות. שפוגשים את הבן אדם אז משהו משתנה. הקמפיין שהופנה כנגדי מבוסס על שקרים וכל כלי התקשורת מכל המדיומים מפמפמים לי כל היום תתראיין, תגיב, תגיע לאולפן. יש חשיבות גדולה לאיך עושים את הדברים ומתי עושים. אם הייתי מגיע לכל כלי תקשורת היו אומרים שאני נלחץ ולא היה לי ממה, להפך. האמת היא אצלי. בסוף בחרנו את המדיה המתאימה ביותר ונתנו את התשובות".

ומנגד ניתן להגיד שהיו גם התבטאויות גזעניות מכיוון השמאל, ממש לאחרונה ענת וקסמן השוותה את מצביעי הימין לאנשי סרטון השוקולד

"את צריכה להבין, כשיש התבטאויות כאלו של גארבוז או וקסמן אשר מופנות כלפי הציבור המזרחי המסורתי, אני הנמען של העלבון, אני הנעלב. זה מאוד מקומם אותי ופוגע בי. יש היסטוריה מקוממת של חיים חפר בזמנו נגד הציבור המזרחי והמסורתי. כשזה עולה, אני בצד של הנפגעים וכאן מבחינתי החלוקה המפלגתית מתמוססת גם בסרטון של הבית היהודי הם משחקים על עניין המבטא הערבי שלי, הם שמו שם את העברית הקלוקלת ובגלל שאני מזרחי הם ניסו להפוך אותי למישהו עילג - כאן באה לידי ביטוי הגזענות שלהם. ראינו את זה בצורה הבולטת ביותר בפרשיית אוחנה ושם יצאה כל הגזענות של המפלגה הזו".

"המחנה הציוני" – שם מתנצל

בעקבות הקמפיין של הבית היהודי הרבה נוטים להדביק לך את הכינוי "אנטי ציוני", מה הפירוש שלך לציונות?

"בראש ובראשונה ציונות זו זכותו הבסיסית של העם היהודי בציון – פשוט מאוד. אני כאן ואני חלק מהמקום הזה. זה מצער שהגענו למקום ששואלים את השאלה הזו כי היא לא באה ממקום טוב אלא באה לפקפק בנאמנות של הזולת".

בסופו של דבר אתם השתמשתם במילה ציונות בשם של "המחנה הציוני" אז בוודאי שזה נכנס לשיח

"אני חושב שזו היתה טעות, לא צריך להגיד את זה, זה טריוויאלי שאנחנו ציונים".

אז איזה שם היית בוחר?

"שם שהיה יכול לייצג את שתי המפלגות כמו "המחנה המשותף" למשל. אם אנחנו אומרים "המחנה הציוני" אז מה יש את המחנה הלא ציוני? יש פה ממד התנצלותי להגיד המחנה הציוני, כאילו אנחנו רוצים להגיד "הי גם אנחנו!" זה הממד ההתנצלותי הכללי שמרגישים בשמאל ויש בזה טעם נפגם. אני תמיד משתמש בביטוי הזה מהמקורות שאומר "נאמנים פצעי אוהב". זה בא מתוך חוסר שביעות רצון מהאופן שבו הפרויקט הציוני הזה מתנהל ושאפשר להוביל אותו למקומות טובים יותר". חוסר שביעות הרצון על התנהלותה של המדינה התפוצץ במלוא הכוח במחאה החברתית של קיץ 2011, אשר הייתה עבור יונה אירוע מכונן בחברה הישראלית. כולנו זוכרים את האוהלים ברוטשילד, את הפגנת החצי מיליון ואת מחאת הקוטג'.

לחלק את העוגה

יונה היה חלק אינטגרלי מהמחאה והוועדה המייעצת שקמה בעקבותייה. הוא קרא לשינוי מהיסוד של המדיניות הכלכלית בישראל, והתאכזב, כמו חלקים רבים מהציבור בישראל, שהמחאה לא הולידה את השינוי שייחלה לו. ועדת טרכטנברג נתפסת בעיני יונה ככזו שספקה "פתרונות קוסמטיים בלבד", ולא ערערה על השיטה הכלכלית הקיימת, כנדרש.

אז לטענתך ועדת טרכטנברג היתה סוג של מנגנון מצד הממשלה לפיזור המחאה?

"יש שני שלבים בתגובת הממשלה. שלב ראשון היה נסיון לעשות דה-לגיטימציה למחאה - "אנחנו לא יודעים על מה אתם מדברים אוכלי סושי שכמותכם, מזמיני האספרסו בבתי הקפה של ת"א לכו לפריפריה שם יש בעיות". הניסיון הזה שלהם כשל. ואז הממשלה התעשתה והקימה את ועדת טרכטנברג, זה היה לטעמי מהלך מבריק מצדו של נתניהו. כי מה זה אומר? שהריבון מקשיב. ואז חלק ניכר מהציבור אמר, אוקי, אין יותר עבור מה להפגין. אז אם אנחנו מדברים על יכולתה של מחאה להביא לשינוי פרסה- התשובה היא בהחלט כישלון. אבל, ויש כאן אבל גדול אני בהחלט מאמין שלמחאה הזאת יהיו עוד הדהודים משמעותיים. ניתן לראות את הדהודיה על הבחירות האחרונות ועל הרצון של מפלגות לתת דגש לפן החברתי".

אתה מבקר את טרכטנברג והיום למעשה אתם חולקים את אותה הרשימה. האם הוא ניצח במלחמת הפרופסורים במפלגה? הרי בסופו של דבר הוא היה שותף לכתיבת המצע הכלכלי שלה

"נכון, אז הוא נכנס איתי לרשימה, אלה נפלאותיה של הפוליטיקה. אפשר להגיד שמפלגות הן לא כמו שהיו פעם והן פחות הומוגניות. שנית, אני אמרתי שזה לא הדבר הנכון ביותר להוסיף אותו לרשימה".

למה לדעתך לא היית חלק מכתיבת המצע?

"כי יש ראש מפלגה והוא על פי תפיסתו מחליט. בעבר ששלי הנהיגה את המפלגה אז סביר להניח שתפיסתו של טרכטנברג לא היתה רווחת. עכשיו הרצוג הוא ראש המפלגה, אבל אפשר להגיד באופן גלוי שהתפיסה שנוסחה היא לא התפיסה הרווחת אצל רוב חברי הכנסת מטעם המחנה הציוני".

אם היית שותף לכתיבתו ולא טרכטנברג הוא היה נראה אחרת?

"בוודאי, אין ספק בכך. אני דוגל בהגדלה משמעותית יותר של נתח הממשלה במימון השירותים החברתיים לאזרחים".

אילו חוקים אתה מתכוון לקדם בקדנציה הקרובה בהקשר הזה?

"אני רוצה לפעול בתחומים של חינוך זה הדגל שלי ותחתיו ישבו המון הצעות חוק. המטרה היא חיזוקו של החינוך הציבורי, החזרת החינוך למדינה, שהיא תהיה זו שאחראית לממן את שירותיו ולהבטיח שוויון הזדמנויות לכל ילדה וילד, כמו כן אטפל בהקצאת משאבים לפריפריה. אבל אני גם רוצה לפעול למען צדק חלוקתי בקרקעות, ששם זה גם הזדמנות למחנה הציוני להראות שהוא בא לקראת הפריפריה. עוד תחום שאני רוצה לגעת בו הוא הפרטה של שירותי רווחה, שהעול לא יבוא על מבקשי השירות. במוסדות לחוסים לדוגמא חוסכים עלויות על חשבונם, התזונה לא מי יודע מה והחימום בחורף לא טוב. במקרים האלו המדינה הפריטה את הניהול וזה יוצר עוולות מאוד גדולות".

יוסי יונה מתרגל לפוליטיקה ולתפקידו החדש. הוא לא חס על אלו שפגעו בו אך גם לא מבצע פעולות נקם. יונה, בתחילת דרכו במשכן, מאמין באמת ובתמים שניתן לעשות כאן שינוי כלכלי חברתי, מאמין שנוכל יום אחד לחיות כאן בכבוד ולצמצם את הפערים שרק הולכים וגדלים בין העשירים לעניים. הוא ינסה לעשות כמיטב יכולתו מספסלי האופוזיציה אך בינתיים הוא בעיקר מעכל שכעת הוא איש ציבור, חשוף לטוקבקים וביקורות, ומפנים את העובדה שלשמו הצטרף עכשיו שם תואר נוסף: יוסי יונה- חבר כנסת.