מרד נאורים

נאור נרקיס, יוזם מחאת המילקי, נעלם כמעט באותה המהירות שבה פרץ,ולקח איתו את שאריות המחאה נגד יוקר המחייה. "זה הרגיש לי כל כך מלאכותי ומגעיל, שלא יכולתי בכלל להמשיך לצאת לתקשורת". מה דחף אותו לצאת למאבק, ומה חושבים אלו שסבבו אותו? כתבת פרופיל ראשונה

הנשיקה עם מתיאוס מתחת למגדל אייפל כאילו השכיחה מנאור נרקיס את הכל. זה היה לפני ארבע שנים. הוא היה אז בן 22, קצין צה"ל בחופשה. מתיאוס היה באותו גיל – בחור פולני שעבר לפריז שלוש שנים קודם לכן כדי ללמוד בסורבון, ומאז נשאר לגור שם. נאור הגיע לעיר האורות בעיצומה של תקופה קשה שחווה בשירותו הצבאי. הוא החליט לקחת ברצף את כל ימי החופשה שעמדו לרשותו, ופשוט לטוס. להירגע. המפגש עם מתיאוס היה סוג של אהבה ממבט ראשון. יחד הם טיילו בכל השדרות הציוריות של העיר, ביקרו ב"יורודיסני" ונסעו לטייל בדרום צרפת. מלבד היומיים הראשונים שלו בעיר, בהם שהה בדירה קטנה ששכר, העביר נאור את החופשה בדירתו של מתיאוס. החופשה הסתיימה בתום שלושה שבועות של אופוריה, ונאור חזר ארצה, לחיים עצמם.

נאור נרקיס בן ה-26 פרץ לתודעה כשיזם באוקטובר 2014 את "מחאת המילקי" בדף הפייסבוק שהוא הקים תחת השם "עולים לברלין". הדף קרא לישראלים לעזוב את ישראל בגלל יוקר המחיה. "זה עצבן אותי ברמה קשה. חשבתי על אנשים כמו ההורים שלי, שעבדו כל החיים שלהם ועדיין אין להם דירה. מה יקרה כשהם לא יוכלו לעבוד? מי ידאג להם? אני אדאג להם, לא המדינה. כשאתה נכנס לסופרמרקט בגרמניה הכל יותר זול, ורמת החיים שם גבוהה יותר. למה כאן זה לא יכול להיות? יש כאן הרבה אנשים שנהנים מהמצב הנוכחי כי הם מרוויחים בזמן שכל השאר מפסידים. הרגשתי ממש חסר אונים מול שיטה כל כך עוצמתית שאפילו המחאה החברתית ב-2011 לא הצליחה לשבור".

איור: עלי עדי

נרקיס התגייס בגיל 18 לתוכנית "חבצלות" של חיל המודיעין. במסגרת התוכנית, השלים לימודי תואר ראשון בפילוסופיה והיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה, ביצע קורס צניחה וקורס קצינים - אותו סיים כצוער מצטיין. עם כניסתו לשירות קבע, שובץ כחוקר מודיעין בחטיבת המחקר ותחום עיסוקו היה איראן. אי-הסכמה עם עמדה מסוימת שנגעה למושאת המחקר שלו הביאה אותו לעשות מעשה. הוא אסף במשך תקופה את כל הנתונים שהיו לו, וכשסיים הציג למפקדיו את עמדתו השונה בנושא.

"הם דיי, כאילו... צחקו עליי", הוא מספר. "בעצם ערערתי על איזושהי קונספציה כללית שהייתה בחטיבת המחקר. המפקדים שלי לא הסכימו איתי, אז פניתי למפקדים של המפקדים שלי והם גם לא הסכימו איתי, אז החלטתי לשלוח את זה ללשכה של ראש אמ"ן וללשכת ראש חטיבת המחקר. בהתחלה ממש התעצבנו עליי, בטירוף. הייתי סגן מושתן ויש הגבלה בעניין עקיפת דרגות. לא יכולתי להסתכל למפקדים שלי בעיניים. אבל כמה שעות אחר כך, ראש חטיבת המחקר אמר שהוא מסכים עם העמדה שלי. הוא קרא לי אליו ושיבח את זה שערערתי על משהו שכביכול כולם הסכימו איתו".

התשבחות להן זכה לא מנעו מהאירוע להפוך לנקודת שבר בשירותו הצבאי של נרקיס; נקודת השבר שהביאה אותו לטוס לנקות את הראש בצרפת. "הרגשתי שהמפקדים שלי עוינים אותי. לא היה לי כוח לזה. תבין, הייתי משקיען. הגעתי לשם כל יום באיזה שבע בבוקר והלכתי בתשע בערב. אחרי תקופה נמאס לי מזה. היום זה נראה לי דמיוני לעבוד 14 שעות ביום, במיוחד אחרי שגרתי בצרפת ובגרמניה, שם אחרי שמונה שעות אנשים אומרים ביי ביי".

למעשה, נרקיס היה אמור להשתחרר מהצבא רק בעוד שנה. בימים יפים יותר שידעה הקריירה הצבאית שלו, הוא אף ביקש להתנדב לקורס טיס. בסופו של דבר השתחרר בגיל 24, מוקדם מהמתוכנן "בגלל סיבות רפואיות", לדבריו. השגרה הלחוצה בצבא התפתחה עם הזמן למשבר אישי עמוק. לתחושתו של נרקיס, כבר בגיל 24 הוא חווה את "משבר גיל הארבעים". "הגעתי לעצב טוטאלי מכל מה שאני עושה, הרגשתי חוסר משמעות אדירה", נזכר. "הרגשתי שאין לי זמן לחשוב מה אני באמת רוצה בתוך כל אורח החיים שלי ושהחברה כופה עליי כל מיני דברים. זה דיכא אותי ודיכא הרבה יצרים שהיו בי, עד שהרגשתי שהכל חייב לפרוץ החוצה".

"משבר גיל הארבעים בגיל 24" נרקיס בזמן שירותו הצבאי (התמונה באדיבות נאור נרקיס)

"פעם חשבתי שכל מה שאני צריך להיות זה מוצלח, לפי כל מה שהחברה חושבת שזה 'מוצלח': כסף, מקצוע והשכלה מסוימת. הייתי ממש במסלול של להיות כזה – לעבוד בחברה מסודרת, עם פנסיה מהממת, "נָיין טוּ פָייב". הייתי הכי במסלול הזה. ואז חשבתי לעצמי - אני אגיע לגיל 54 ואגיד לעצמי שאת ארבעים השנים האחרונות העברתי בתוך משרד עם אורות ניאון ולא תרמתי לעצמי שום דבר ברמה האישית חוץ מלהכניס קצת כסף לבנק. אבל בשביל מה הכנסתי את כל הכסף הזה, אם לא בשביל לעשות את מה שאני רוצה באמת?".

ושוב – כשנרקיס מרגיש במשבר הוא טס לחו"ל. "יום אחרי שהשתחררתי, טסתי. היעד הראשון שלי היה אמסטרדם. עישנתי קצת, ואז נסעתי לשוויץ. משוויץ נסעתי לתקופה בצרפת, ומשם ברלין - בה התגורר כחצי שנה. "בישראל הרגשתי שאני עסוק בהישרדות ושאני כל הזמן חושש מהעתיד שלי – בעיקר הכלכלי, אגב, לא הביטחוני", אומר נרקיס. "פחדתי מהמחשבה שלא יהיה לי מספיק זמן לחשוב מה אני באמת רוצה לעשות, וזו הייתה אחת הסיבות לטוס. החלטתי לעבור לחו"ל כשהבנתי שמה שאני רוצה בחיים זה לא להשיג את המשרה שמרוויחים בה הכי הרבה, אלא לחוות את העולם, ללמוד שפות, לטעום את כל הטעמים. החלום שלי תמיד היה לטייל בעולם וללמוד שפות, וזה בעצם מה שעשיתי – טסתי בעקבות החלום. מצאתי בשפות את הדבר שהכי פתח לי את הראש לחשוב, כי כל שפה הפגישה אותי עם עולם רעיונות שלא הכרתי קודם. כל שפה זה מפתח להבין חלקים בהיסטוריה, תרבויות ודרכי חשיבה".

אילו שפות אתה כבר יודע?

"אני מדבר היום שש שפות – ערבית, צרפתית, עברית, אנגלית, ספרדית ופורטוגזית וגם גרמנית באיזושהי רמה. אגב כשהיה את כל העניין עם ה'מילקי', הדבר שהכי עזר לי ליצור לזה חשיפה תקשורתית בכל העיתונים הגדולים בעולם, היה זה שדיברתי את השפה של הספרדים ושל הצרפתים ושל הגרמנים ושל הערבים, ב"אלג'זירה".

"היה לי בית ובלילות פשוט יצאתי לישון עם הומלס או הומלסית שהכרתי"

בצרפת, למד נרקיס גם את "שפת הרחוב". "גרתי עם הומלסים במשך שלושה שבועות. רציתי ללמוד את החוויה הזאת כי לסיים כהומלס זה משהו שתמיד הפחיד אותי. תמיד כשטיילתי בחו"ל דיברתי עם הומלסים, כדי לשמוע איך הם הגיעו למצב הזה. באיזשהו שלב הבנתי שחלק מההומלסים בכלל לא שם בגלל נסיבות חיים קשות, אלא בגלל שהם מערערים על הכללים של החברה. הם לא רוצים להשתעבד למשכנתא או להשתעבד לבית. מבחינתם, המעט שיש להם זה מה שמספיק כדי להיות מאושרים".

הם הומלסים, איך ייתכן שהם מאושרים?

"תראה, זה לא רוב ההומלסים, זה מיעוט. המיעוט שריתק אותי. היה לי בית ובחלק מהלילות פשוט יצאתי לישון עם איזה הומלס או הומלסית שהכרתי".

איך זה הרגיש?

"שום דבר כבר לא היה נראה לי מוזר או הזוי. הרגשתי שאין מה להפסיד. ואז הכל נהיה יותר קל, אתה כבר לא מודאג. אנשים בישראל, כשהם עובדים ומתפקדים, הם נורא מפחדים על העתיד שלהם. הם לא יודעים אם יהיה להם בית, הם לא יודעים אם תהיה להם פנסיה. להיות הומלס זה פשוט להגיד 'אני לא מפחד מכל הדברים האלה, מה שיש עכשיו זהו, אני מסתדר עם זה. כל עוד יש לי מה לאכול ולא קר לי מידי כשיורד גשם ויש לי שמיכה אז הכל סבבה'".

החוויה הקשה של להיות הומלס, הייתה חוויה חיובית עבור נרקיס שטוען שבאיזשהו אופן, היא שחררה אותו מהפחד. "אני לא רוצה להיות הומלס, אוקיי? אבל, זאת הייתה נקודת מבט שאפשרה לי להסתכל על העולם בצורה הרבה יותר מפוכחת ופחות לועגת לאורח חיים כזה. פעם ממש חששתי מזה, אבל אחרי שהכרתי את זה הבנתי שהאופציה הגרועה ביותר היא לא כזו רעה. אם תחשוב על זה, אז גם המחאה החברתית ב-2011 הייתה להתמודד עם הומלסיות".

"המערכת הפוליטית מחפשת סלבריטיז שיביאו להם עוד כמה קולות עלובים"

נרקיס למד בתיכון "בליך" ברמת-גן והיה יושב ראש מועצת התלמידים העירונית. חבריו מהתיכון מתארים אותו כתלמיד פעיל ובולט, חברותי ודעתן. אחת אמרה שהוא "בעיקר פלצן", אולם לרוב היו "רק דברים טובים להגיד עליו". "בתיכון הייתי חננת-על", הוא מעיד על עצמו. "אבל גם הייתי חוצפן ומרדן. פעם אחת החלטנו להשבית את כל בתי הספר בעיר. אני אפילו לא זוכר למה, כנראה סתם התעצבנתי על משהו ומצאתי איזשהו תירוץ. אבל אני לא יכול להגיד שהייתי מהמגניבים. הייתי פשוט עם דרך משלי. למשל, בגיל 16 החלטתי שאני מפסיק להסתפר ונהיה לי שיער אפרו. כולם זיהו אותי בתור 'הזה עם האפרו'. הייתי מכוער רצח. אני זוכר שאחרי שהסתפרתי, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי יפה".

תיכון "בליך" ידוע במדגמי הבחירות שהוא נוהג לערוך. במדגם שקדם לבחירות של שנת 2006, עמד נרקיס בראש תא "מרצ" והצליח לזכות בעשרה מנדטים. בפועל, השיגה המפלגה רק חמישה מנדטים בבחירות. אולי ההצלחה העצומה שהביא לתא "מרצ" באותה שנה הייתה הגורם לחבריו לשכבה לנבא בספר המחזור ש"ההוא עם האפרו" עוד יהיה ראש ממשלה. "כשכל העניין של ה'מילקי' קיבל חשיפה, הרבה אנשים האשימו אותי שאני מחפש מסלול מהיר לכנסת. היו גם הרבה אנשים שתמכו בי ואמרו 'רוץ לכנסת, תשפיע מבפנים'. אבל האמת שאני כבר לא מאמין במערכת הזו. אני רואה איך לקבוצות קטנות עם ממון רב יש הרבה יותר כוח והשפעה מקבוצות עצומות שאינן מסוגלות להתארגן. נציגי הציבור הפסיקו לייצג את העניין הציבורי והתחילו לייצג קבוצות קטנות. בגלל זה להיות חבר כנסת נראה לי מגוחך, ואין סיכוי שאני רוצה להיות במקום הזה כי אני לא מאמין בשיטה הזאת. אני כן מעריך הרבה אנשים שהם חברי כנסת, אני לא חושב שכולם מושחתים או מגעילים. הרבה מהם כן, אבל הרבה מהם גם אנשים טובים שרוצים לעשות שינוי. אבל זה כבר לא המקום. כבר לא מיוצגים שם ענייני העם. דירקטוריונים, ועדים וחברות גדולות הם אלה שבאמת מנהלים את העניינים – ואת זה צריך לשבור".

"ההוא עם האפרו" עוד יהיה ראש ממשלה – נרקיס בספר המחזור של "בליך".

הציעו לך להיכנס לאחת הרשימות לכנסת?

"פנו אליי משתי מפלגות".

אילו מפלגות?

"אני לא רוצה לדבר על זה, כי זה לא התפתח לשום מגעים. זה בעיקר הצחיק אותי וגרם לי לזלזל יותר במערכת הפוליטית, שישר מחפשת סלבריטיז או מסתכלת עליך בתור 'טיקט' שיביא עוד כמה קולות עלובים. זה הרגיש לי יותר כמו תוכנית ריאליטי מאשר מקום שבו אנשים יכולים לייצג את ענייני העם. בכל העולם פרלמנטים לא מצליחים לפתור בעיות, זה כבר לא בידיים שלהם. הדבר הכי גדול שצריך לקרות במאה ה-21 זה שנשבור את השיטה של פרלמנטים ונחליף אותה בשיטות ממשל חדשות ועדכניות".

כמו איזו שיטה למשל?

"אני אישית חושב שהרבה תהליכים שהתרחשו בחיים שלנו, כמו הדיגיטליזציה למשל, צריכים לקרות גם בצורות ממשל. אתה יודע, בני אדם זה יצורים חולמים, ואם אנשים לא חולמים דברים לא משתנים בסוף. השאיפה שלי, וזה נשמע גרנדיוזי, היא לשבור את כל הגבולות בעולם. אני חושב שהחלוקה ללאומים מגעילה ואלימה. אנשים לא נבחנים לפי הכישורים שלהם והיכולות שלהם, אלא לפי המדינה שבה נולדו ואיזה ויזות היא יכולה לתת להם כשהם עוברים. הייתי רוצה לראות את העולם מתכנס לכמה שפחות מדינות, וכמה שיותר איזורים שהתנועה בהם חופשית לחלוטין".

ואתה חושב שזה יקרה כבר במאה ה-21?

"זה יקרה. אני לא יודע מתי. יכול להיות שבמאה ה-22, אולי ב-23", הוא צוחק.

אלכסנדר פלאץ פינת בן-גוריון

"פגשתי בחור שהיה חדור בשאיפה לשנות את העולם. שאיפה קצת נאיבית לדעתי", מספר אייל, מי שהיה שכן של נרקיס במשך שנה וחצי, לפני שעזב לחו"ל. אחרים שפגשו אותו בדרך מספרים על בחור ביקורתי מאוד, קצת חסר מנוחה. כזה שיש לו דעה על כל נושא שבעולם ושהולך עד הסוף כדי להשיג את המטרות שהוא מציב לעצמו. רובם ככולם לא הופתעו כלל כש"חדשות 10" חשפו כי הוא זה שעומד מאחורי "מחאת המילקי", או בשמה הנוסף "מחאת ברלין". נרקיס לא זנח את רעיון ההגירה לברלין, ובתום פגישתנו הוא מכנס מפגש הסברה בנושא מעבר לברלין. "אחרי הבחירות כמות הפניות ל'עולים לברלין' הפכה להיות חסרת-תקדים", הוא מספר.

יותר משהייתה בעבר?

"הרבה יותר. אני מקבל בין 90 ל-200 הודעות ביום. אני שולח ניוזלטר ל-15 אלף איש. אנשים מתים לעוף מישראל".

וכל זה בגלל שקצת יקר פה?

"תראה, אנשים לא עוברים לברלין רק בגלל יוקר המחיה. זו לא הבעיה האמיתית. זה גם, כי זה מקשה עלינו לחשוב, לזוז, לחיות, ואנחנו שבויים של זה. אבל הבעיה האמיתית היא זלזול בערכים נאורים. אנשים עוברים מישראל, כי זו מדינה שמזלזלת בערכים של אנשים חושבים ושל אנשים ליברליים. הטון השולט כאן הופך להיות הטון הלאומני והטון הדתי. החילונים הופכים לאלו שצריכים להתנצל. איכשהו השקפות מאוד "ימי-ביניימיות" הולכות ונהיות המיינסטרים בישראל. הרצל, אבי הציונות, בא מהשקפה של השכלה וחילוניות, ושברור שדת ומדינה הם דברים שלא הולכים ביחד. זה מגוחך בעיני שדת ומדינה הולכים כאן יחד ושכמעט כל הנציגים המפלגתיים מיישרים עם זה קו ומבינים שזה חלק מהמציאות. סטטוס-קוו זה דבר שאני מסתכל עליו וזה מעורר בי זעם מטורף. לאו דווקא הסטטוס-קוו הדתי-חילוני, כל סטטוס-קוו. כאילו, אנשים, זה לא חייב להיות ככה! מי אמר שזה חייב להיות ככה? הכל אפשר לשנות, זו רק החלטה שלנו. אני לועג לסטטוס-קוו. זה נראה לי הימנעות מפתרון בצורה הכי מגעילה ומבחילה שאני יכול לחשוב עליה".

אז הפתרון זה לעבור לברלין?

"אז פאק איט! כאילו, די! בואו לברלין, בואו לקנדה, בואו לשוויץ, בואו לארצות הברית, בואו לאוסטרליה. תתחילו לחיות את החיים שלכם במקום לחיות את התכתיבים הלאומניים שנותנים לכם. אנשים שיש להם אוריינטציה שהיא יותר חופשית הם בעמדת מיעוט מטורפת בישראל, ובפועל אלה האנשים שמממנים את כל המפעל הזה כאן. בלי האנשים האלה, ישראל לא קיימת, היא תהיה מדינת עולם שלישי".

אתה באמת חושב שכל האוכלוסייה הזו תיעלם?

"כן. אני חושב שהאוכלוסייה הזאת מצטמצמת דמוגרפית, גם מסיבות דמוגרפיות של לידה ותמותה, אבל גם מסיבות רעיוניות. אתה יכול לראות את התורים לשגרירויות. רק בשנים האחרונות עשרות אלפי ישראלים הוציאו אזרחות זרה, והמון ישראלים נמצאים בתהליך. כלומר, אנשים מחפשים את האופציה. מה יקרה אחרי שמיליוני ישראלים יוציאו דרכון ספרדי? המדינה לא תצליח להחזיק אנשים. הסיבה היחידה שהרבה אנשים לא עוברים בסוף, זה כי הם טכנית לא יכולים. אם הייתה אפשרות ניוד – לעבור מדינה כמו שאתה יכול לעבור חברת סלולאר – הרבה ישראלים פשוט לא היו כאן. זה כישלון של הציונות. זה כשלון של מדינת ישראל שאנשים לא עוזבים רק בגלל שהם לא יכולים".

"להיות ידוען זה לתחזק שתי זהויות". נרקיס (התמונה באדיבות נאור נרקיס)

אתה לא מרגיש שאתה בוגד בציונות? הרי הזכרת קודם את החזון של הרצל.

"תראה, אני לא בא לממש את החזונות של הרצל. לי יש חזונות משלי והם שונים לחלוטין מהרעיונות של הרצל. אני חושב שהגבולות בעולם צריכים להיות גבולות מוסריים. אני כן חושב שטוב שיש מקום כזה מדינת ישראל, אבל בסוף יש גם החלטת רוב. רוב האנשים כאן רוצים מדינה דתית ולאומנית, עם אתוס קורבני. אנחנו עדיין חיים בצל זה שכולם שונאים אותנו בעולם".

ואתה לא מבין מאיפה זה בא?

"בטח שאני מבין, אני לא עיוור לעובדות. אבל צריך לצאת מהמנטרה הזאת שכולם שונאים אותנו ולהתקדם הלאה. אנחנו בני אדם בזכות עצמנו. אם אתם נחמדים לאחרים לא יהיו מגעילים אליכם".

כשהמחאה צברה תאוצה העדיף נרקיס להישאר אנונימי. הוא רצה שיתעסקו במסר, ולא בדמות שלו. בהמשך הוא הבין שהסקרנות לגביו דווקא מעלה את החשיבות שהתקשורת מייחסת למחאה שלו. כשהשמועות לגבי זהותו ומטרותיו התרבו הוא החליט להיחשף. כעבור שבוע מפרוץ המחאה הודיע שהוא סוגר את "עולים לברלין" וחוזר לארץ. "הייתי חייב לחשוב מה אני רוצה לעשות הלאה", הוא מספר. "הייתי כל כך מותש מהתהליך הזה שהייתי חייב לסגור את העמוד לתקופה ולנוח רגע, לפני שאני עושה משהו חדש. גם נורא כעסתי. היו בי עצבים על הטבע האנושי, שזה לפחד לעשות שינוי ולחכות שמישהו אחר יעשה בשבילך את העבודה. הרבה אנשים חשבו שבגלל שהם מתעצבנים בפייסבוק, יקרו דברים בעולם החיצוני. אני ציפיתי שהזעם שהיה בי ייצור הזדהות עם מספיק אנשים, והם ילכו, לא יודע, ישרפו בניין, ישתלטו על רשת רדיו. לאו דווקא משהו אלים. כמובן שאני נגד כל גילוי של אלימות ופגיעה באנשים, אבל, שיעשו אקט אלים כדי לשנות את המציאות שלהם. בפועל גיליתי כמה להיות במקום של ערעור על הסטטוס-קוו זה להיות בודד. אנשים מפחדים להצטרף אליך, וגם אם תומכים בך, הם כנראה לא יעשו משהו אקטיבי". כיום הוא מתגורר בתל-אביב עם שותפתו דניאל, חברת ילדות, ומתפרנס בעיקר מכתיבת תוכן לאתרי אינטרנט בשפות שהוא דובר, ומגביית תשלום סמלי על כנסי ההסברה שהוא מעביר.

"ישראל מזלזלת בערכים של אנשים חושבים". נרקיס (התמונה באדיבות נאור נרקיס)

אז עצרת דווקא כשהפכת לידוען.

"תראה, אנשים היו עושים כל מה שהם יכולים כדי למקסם את אחוזי הפרסום שלהם. אני לא הייתי מסוגל. אני הייתי מתמוטט. יש גבול לכמה יכולתי להתעסק בעצמי. להיות ידוען זה לתחזק שתי זהויות – את הזהות של מי אתה, ואת הזהות של מי שאתה רוצה שאנשים יחשבו שאתה. אני לא יכול לתחזק שתי זהויות כאלה. זה הרגיש לי כל כך מלאכותי ומגעיל, שלא יכולתי בכלל להמשיך לצאת לתקשורת".

אתה חושב שתצליח להשיג את מטרתך בלי החשיפה והפרסום?

"מה שעכשיו קורה זה פי אלף יותר חזק ממה שהיה, כי עכשיו אני ממש עוזר לאנשים בצורה אקטיבית. תבין, כל ה'עולים לברלין' וה'מילקי' זה בעצם היה ניסיון לשקף לאנשים את השקפת העולם שלי. מה שהניע אותי לעשות את זה היו המון תובנות אישיות שלי על איך צריכים להיראות חיים, ולא על איך צריכה להיראות מדינת ישראל. בגלל תחושת האושר הגדולה שליוותה את התובנות החדשות שסיגלתי לחיים שלי, רציתי לגרום לעוד אנשים לחלוק את זה. כאילו, תחיו ותחפשו את מה שאתם רוצים להיות. תפסיקו להיכנע לתכתיבים של החברה ולמה שאתם רגילים להיות. ברלין זאת אחלה דרך כי מדינה אחרת יכולה להיות המקום המושלם לעשות את זה. אבל המפתח האמיתי לאושר שלכם זה להפסיק להיכנע לתכתיבים ולהיות חופשיים".