למה לא אוגנדה

ללא מים, אוכל וחשמל, והכי רחוק מטלוויזיה ומחשב – הילדים מהקהילה הדרום סודנית שגורשו לפני כשלוש שנים מישראל נאלצו להתנתק מהחיים המערביים שהכירו ולחזור לארץ מוצאם. לאה פרושטט רק רצתה לעזור לילד דרום-סודני אחד וגילתה שהיא לא לבד. כך נוסד "COME TRUE"; פרויקט חינוכי חוצה גבולות לילדים שאולצו לחזור למדינתם רווית הצרות.

אורי בן התשע נכנס הביתה בתום יום לימודים. "אימא, יש לנו ילד חדש בכיתה", הוא אמר בהתלהבות. לאה, אימא של אורי, חייכה אל בנה חיוך אימהי וחם. אחרי כמה ימים שוב חזר אורי מאושר הביתה והודיע: "הילד החדש נחמד מאוד. אני מדבר איתו ואנחנו מתחברים". "איזה יופי, נחמד לשמוע", אישרה האם. גם למחרת אורי שיתף את אימו ש"הילד החדש חמוד מאוד ואני משחק איתו בהפסקות", לאה השיבה לבנה שהיא מאוד שמחה בשבילו שיש לו חבר חדש. לא עובר זמן רב ואורי שב הביתה מבית הספר ושואל את אימו: "אפשר להזמין את וואי הביתה?". "איזה מן שם זה וואי?" שואלת לאה, תוך שהיא חושבת לעצמה שוודאי מדובר במשפחה ששוקלת יום אחד להגר מישראל, ולכן מבקשת לתת לילדיה שמות שלא יסגירו את הזהות הישראלית. אורי לא מתמהמה ועונה: "לא יודע, כנראה שככה ההורים קוראים לילדים שלהם באפריקה".

הסיפור של לאה פרושטט התחיל ממקום אישי והפך להיות הרבה יותר גדול ממה שהיא אי פעם דמיינה, וכמו כל דבר בחיים, הכל התחיל לגמרי במקרה. בקיץ 2012 בית המשפט אישר לגרש את 700 חברי הקהילה הדרום סודנית בישראל חזרה לארץ מולדתם, שקיבלה עצמאות זמן קצר לפני כן, ביולי 2011. עד לקבלת עצמאותה היתה דרום סודן חבל ארץ בסודן. אולם, לאחר לחצים שהפעילה ארצות הברית ולפי הסכם עם הממשל המקומי, נערך משאל עם שבו נקבע על פי רוב שדרום סודן תהפוך למדינה עצמאית. אנשים שרק שמעו על הגירוש או נתקלו בו בעיתון הבוקר המשיכו מיד לכתבה הבאה, אך היה מי שהגיב לבשורה קצת אחרת. לאה הייתה צריכה להגיד לבנה אורי, שחברו הטוב מזה ארבע שנים, עתיד להיות מגורש בשבועות הקרובים לדרום סודן ולא יוכל לשוב ארצה. "זה היה מאוד קשה בשבילו", מספרת לאה כשהיא מנסה להעביר את התחושות של אורי עם שמע הבשורה הרעה. "היה הרבה תסכול וחוסר אונים. היו תחושות מאוד קשות וחשבנו שלא יכול להיות שאין משהו שאפשר לעשות כדי לעזור לוואי".

מתוך הכאב הפרטי של לאה ושל בנה אורי, נולד הפרויקט COME –TRUE. "ישבתי על המחשב והתחלתי ללמוד את הנושא, חיפשתי מה אני יכולה לעשות כדי לעזור", היא משחזרת. "זה התחיל מזה שאמרתי לעצמי שהשכלה זה דבר מאוד חשוב ושזה עולה כסף. אני לא רוצה לשים את המשפחה של וואי במצב שהם צריכים לבחור בין לקנות אוכל לבין לקנות השכלה, החלטתי להציע שאני אממן את הלימודים של וואי. זה התחיל מרצון לעזור לילד אחד אבל ככל שלמדתי את הנושא ככה פגשתי עוד אנשים שהכירו ילדים דרום סודנים ורצו לעזור להם. החלטנו שיחד נוכל לעשות יותר".

"יום אחד נסעתי לאסוף את אורי מבית הספר ושמעתי ברדיו את התכנית של יעל דן", נזכרת לאה, "תומר יוסף מהבלקן ביט בוקס ובחור בשם זיו גן-אור התראיינו וסיפרו שיש התרמה במופע של הלהקה לעמותה שעושה פרויקטים בשביל ילדים יתומים ובסיכון באפריקה. אמרתי לעצמי – 'אם כבר יש עמותה כזו, בשביל מה שנמציא את הגלגל? בוא ננסה להתחבר אליהם'. שלחתי להם מייל והתחלנו לעבוד ביחד". ככה, ממש במקרה, הפרויקט של לאה רקם עור וגידים והפך ממשאלה אישית לסייע לוואי ולמשפחתו לרעיון המהפכני שהוא היום – פרויקט COME TRUE.

"דברים תמיד נראים בלתי אפשריים עד שהם נעשים" (מנדלה)

COME TRUE שהוקם ב-2012 הוא חלק משלושה פרויקטים שמנהלת העמותה BECOME. העמותה היא גוף ללא מטרות רווח שהוקם שלוש שנים קודם במטרה לסייע ליתומים ולילדים בסיכון ברחבי העולם. את הרעיון של COME TRUE יזמו לאה ושותפה לדרך רמי גודוביץ', במטרה לאפשר לילדים הדרום סודנים שגורשו מישראל חיים טובים יותר באפריקה. במסגרת הפרויקט הם חברו לפנימייה באוגנדה שמאפשרת לילדים שגורשו גישה להשכלה, שאותה לא יכלו לקבל מהוריהם ללא סיוע של הפרויקט. כיום בפנימייה לומדים 120 תלמידים בגילאי יסודי שהם חלק מ-600 תלמידי הפנימייה המקומיים. רבים מילדי הפנימייה נאלצים להתמודד עם קושי כפול - לא רק שהם גורשו מישראל, אלא שהם גם נאלצים להיפרד ממשפחותיהם שלא מצאו קרקע בטוחה לשוב אליה. נוסף לפנימייה, הארגון מקיים קייטנות בחופשות עבור אותם ילדים שלא יכולים לחזור למשפחותיהם שנותרו בקניה, בסודן או הפכו לפליטים במדינה אחרת. במסגרת הקייטנות מגיעים מתנדבים ישראלים שמעבירים פעילויות ספורטיביות, חינוכיות ולימודיות במתחם ששוכר הארגון.

איך את מאתרת את הילדים שגורשו מישראל?

"בקהילה כבר יודעים ומכירים אז מתקשרים אליי. אנחנו מקבלים הרבה מאוד טלפונים מדרום סודן, מהורים שמבקשים שניקח את הילדים שלהם. בתחילת הדרך, יחד עם פעילים מהערים שבהם היה ריכוז של מבקשי מקלט כמו תל אביב, ערד ואילת, עשינו רשימות של מגורשים בסיוע אנשים שהיו איתם בקשר. עד היום קורה לי שפונים אלי אנשים ואומרים שהם שמעו על הפרויקט ומכירים משפחה, ורוצים לממן את הילדים שלהם".

איזה תכנים נלמדים בפנימייה? יש זיקה לישראל?

"לא, התכנים הם לפי משרד החינוך האוגנדי. אין שום דרך להמשיך ללמד אותם מה שהם למדו בישראל. הם צריכים להשתלב במערכת החינוך באפריקה, כדי שאם הם ירצו להמשיך ללימודים גבוהים או לקבל הכשרה מקצועית בעתיד, תהיה להם תעודה מקומית. אי אפשר לכבול אותם לישראל, בטח לא כשישראל זו נקודה מאוד קטנה על הגלובוס".

אבל אלו בכל זאת ילדים שלמדו פה בישראל.

"נכון, בהחלט. יש להם עברית ולכן בקיץ מגיעים המתנדבים מהארץ כדי לשמר את העברית. אנחנו מצליחים בעיקר אצל היותר גדולים, הקטנים שוכחים".

רועי ווינשטוק, ראשון המתנדבים ב-COME –TRUE מסכים עם לאה. "צריך למצוא את עמק השווה בין התרבות המערבית שלנו לבין התרבות המקומית האפריקאית שלהם", הוא אומר. "התרבות מאוד שונה וצריך לקלוט את זה. אני מימי לא עשיתי כביסה ושם נזפתי בילדים שלא עשו את הכביסה שלהם כי זה דבר אשר דורשים מהם בבית הספר".

רועי, בן 23 מתל אביב, הגיע לפרויקט לפני כשנה עם שחרורו מצה"ל, כאשר טס להתנדב באפריקה בפרויקט שאינו קשור לישראל. רצה הגורל ונוצר קשר בינו לבין לאה ורמי והוא התחיל להגיע לפנימייה אחת לשבוע כדי לבקר את הילדים ולדבר איתם קצת בעברית, לשמר את תחושת הישראליות. בחלוף הזמן, החליט רועי להצטרף לפרויקט והפך להיות איש הקשר של לאה ורמי באוגנדה. כיום, הוא מגייס מהארץ מתנדבים לפרויקט ומכין אותם לקראת השהות שלהם עם הילדים בחופשות. "הכי חשוב זה להכיר למתנדבים את הרקע של הילדים", הוא אומר, "את משבר הזהות שלהם, את הצורך לעזור להם עם האנגלית אבל גם לשמר את העברית".

מתנדב מגיע לקייטנה ומה הוא עושה? איזה תכנים הוא מעביר?

"סדר היום לא מאורגן. זה פרויקט שהוקם בבזק אז אין תכנית מוגדרת. מדובר בחופש, צריך לתת להם גם זמן לרבוץ, לנקות, לדאוג לאחים שלהם, לעשות שיעורי בית, אבל גם יש מקום ליזום פעילויות. למשל, שיעורים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה, טריוויה, דיונים, חדר יצירה לקטנים ופעילות ספורטיבית כמו כדורגל. בגלל שיש המון ילדים הדבר הכי נכון זה ליצור מעין תנועת נוער. הילדים הם בגילאי 5-18, זה טווח עצום שקשה להשתלט עליו, אבל אפשר להיעזר בילדים בני 15 או 16 ואפילו 18 ולהפוך אותם למדריכים. עושים איתם ישיבות בערבים ונותנים להם להיות אחראים ולארגן פעילויות".

איזה קשיים יש למתנדב בפרויקט?

"יש קשיים לוגיסטיים אבל זה הכי פחות חשוב, כמו למשל שיש רק מים קרים ושמתקלחים בגיגית. הקשיים האמיתיים זה קשיים מנטליים. לפעמים יש בדידות, אתה הרבה פעמים לבד. הילדים מצד אחד הם החברים שלך, אתה חי איתם, מתקלח איפה שהם מתקלחים, הולך איתם יחף ומצד שני אתה לא חבר שלהם וצריך גם להגיד להם מה מותר ומה אסור ואז הם כועסים עלייך ולא מדברים איתך כמה ימים. זה מתסכל".

"הסיפור האמיתי בפנימייה זה הקשר עם הילדים. הם מעירים אותי באמצע הלילה 'רועי אני לא נרדם', אני מכיר את כל ה-120 ילדים במידות נעלים, מי מצחצח שיניים בערב ומי לא. זה כורח הנסיבות וזה מה שקורה".

"הפרויקט הוא תיקון של העוול שנעשה לילדים ולקהילה"

מי שלוקח חלק בפרויקט עושה זאת בהתנדבות מלאה, שכן הפרויקט מבוסס על תרומות בלבד. יש כמה תורמים משמעותיים וקבועים ויש גם שתורמים באופן חד פעמי באמצעות פעילות מאומצת לגיוס תרומות. לדברי לאה, בין תומכי הפרויקט יש כמה שסבורים שגירוש הקהילה הדרום סודנית היה מהלך נכון, אבל הם כן רוצים לתמוך בהם באפריקה. "זה לא נכון לגבי רוב התומכים", היא אומרת, "אני מניחה שרוב התומכים לא חושבים שהגירוש היה מעשה טוב והפרויקט הוא תיקון של העוול שנעשה לקהילה ולילדים".

"רוב הסכומים ממומנים על ידי תרומות מהארץ, אבל כן היינו רוצים לעודד את ההורים להשתתף קצת מבחינה כלכלית", היא מספרת. "אנחנו חושבים שזה יגדיל את רמת המעורבות של ההורים, ואנחנו לא רוצים שהילדים ירגישו שמי שמשמעותי עבורם זו העמותה ולא ההורים שלהם. יש לנו אינטרס שההורים יהיו מעורבים גם ברמת הטיפול, גם ברמת קבלת החלטות וגם ברמה הכלכלית. אז מנסים לבקש השתתפות הורים עד כמה שזה אפשרי".

את מנהלת את העניינים מפה או שיש מישהו שם שאחראי על הפעילות?

"לצערי אין לנו מישהו שם. רמי ואני מנהלים את העניינים מפה ונוסעים לשם מידי פעמים. יש לנו קשר יומיומי עם בית הספר ושיתוף פעולה טוב מאוד. אנחנו סומכים עליהם ונוצרה בנינו מערכת יחסים של אמון".

לאה, עורכת דין במקצועה, משאירה את קבלת ההחלטות הלימודית לבית הספר. היא יודעת שהיא לא אשת חינוך ואין לה את הכלים המקצועיים כדי להתערב בתכנים הלימודיים. "אנחנו כן מנהלים דיאלוג עם בית הספר יחד עם אנשי חינוך מישראל", היא מסבירה. "יש הרבה דיונים חינוכיים כשהמטרה היא לייצר מתודה חינוכית שתאפשר השתלבות בקהילה. המתודה אמורה להיות אוניברסלית שמתאימה לכל מקום בעולם ולא רק למדינות מתפתחות כמו דרום סודן. זו מתודה שאפשר ליישם גם בישראל, בארצות הברית ובכל מקום. אנחנו משתמשים באוגנדה כמו מעבדת פיתוח. אם יהיו שיתופי פעולה בעתיד עם גופים שירצו להשתמש במתודה בעוד מקומות בעולם זה יהיה מצוין".

נשמע כאילו זה העיסוק העיקרי שלך. איך יש לך זמן להיות עורכת דין?

"אני מתלבטת מה לענות", עונה לאה אחרי השתהות ארוכה. "זה העיסוק המרכזי שלי אבל הוא בהתנדבות. אני עורכת דין עצמאית ושותפה במשרד עורכי דין. אני לא מתפרנסת מהפרויקט, להפך. הוא עולה לי הרבה מאוד. אני באופן אישי הספונסרית של וואי ואני משלימה כל מה שחסר מהכסף שלי. גם הנסיעות שלי הן על חשבוננו. מבחינת השעות זה פחות או יותר משרה מלאה של עבודה"

מה בעצם התפקיד דורש ממך ביום יום?

"קשר עם בית הספר, טיפול בבעיות שהוא מציף, קשרים עם הקהילה. יש הרבה אדמיניסטרציה בישראל והרבה עבודה של גיוס תרומות. אנחנו גם כל הזמן מפיקים לקחים מדברים שקרו ומתכננים את העתיד. הפרויקט שלנו גדל כל הזמן ואנחנו כל הזמן בודקים את עצמנו, עושים מדידה והערכה של הפרויקט על ידי אנשי מקצוע בתחום. אנחנו כל הזמן לומדים. יש גם הרבה תקשורת עם העמותה BECOME שאמנם רשומה בישראל אבל מפוזרת בכל העולם. פעם בשבוע מתקיימת שיחת ועידה בינלאומית עם הנציגים בארץ, בקנדה, בארצות הברית, באיטליה ובלוקסמבורג לדבר על הפרויקטים של העמותה".

בתמונה: לאה פרושטט

בדוח שהופץ בסיום 2014 פורסמו שלל ההישגים של הפרויקט. 120 תלמידים השתלבו בפנימיית "טרינטי"בקמפלה, בירת אוגנדה, כשהם מגיעים להישגים גבוהים מאוד בלימודים ואף עוקפים את חבריהם המקומיים. ילדים רבים ניצלו מהאלימות הגואה בדרום סודן שפרצה ב-2013 כאשר מספר הילדים בפנימייה זינק באותה שנה מ-44 ל-120. אירועי גיוס כספים רבים הצליחו לייצר שיתופי פעולה עם חברות ובעלי הון שהוזילו את עלויות הפרויקט ובכך הבטיחו את המשך קיומו. כמו כן, הפרויקט ממשיך להתפתח באמצעות צוות אנשי חינוך מאוגנדה, מדרום סודן ומישראל. זאת, נוסף לשיעורי העזר שמוענקים לתלמידים בפרויקט שמסייעים להם להשתלב במערכת החינוך האוגנדית אחרי השנים הארוכות בישראל.

צילום: רמי גודוביץ

"מה נהיה ממך ? עוזר לכושים במקום לבוא למילואים בצוק איתן"

אבל לא הכל ורוד. סוגיית הפליטים הסודנים בישראל היא נושא בוער שמעורר לא מעט מחלוקת. גם בקרב מקבלי ההחלטות במדינה שלנו הדעות חלוקות ואין תמימות דעים לגבי מה נכון לעשות עם אותם פליטים. כשאני שואלת את לאה, אם לארבעה, אם היא לא חששה ביום ההוא כשהבינה שלבן שלה יש חבר סודני היא לא מבינה על מה אני מדברת. "חששתי? למה?", היא שואלת בתמיהה שקצת קשה לי להבין אם היא באמת עד כדי כך מנותקת מהתחושות בעם או שהיא סתם לא רואה חדשות. "מה, זה נושא מאוד בוער...", אני מנסה להכווין אותה. "זה לא היה ככה אז. זה נושא בוער עכשיו", היא עונה חד משמעית.

אז את לא מקבלת שום ביקורת על הפרויקט?

לאה שוב לא מבינה על מה אני מדברת. "איזו ביקורת?"

אולי יש מי שיגיד שיש מספיק ילדים בישראל שצריכים סיוע...

"כמובן!", לאה קוטעת אותי. "זו הביקורת הראשונה שנשמעת. אנשים חושבים שהם יכולים להגיד לי איפה להתנדב".

מה את עונה?

"אני עונה בכמה רבדים. הרובד הראשון שהוא לא באמת תשובה, זה שגם בארץ אני מתנדבת בהרבה דברים ובסופו של דבר כל אחד צריך לבחור איפה הוא משקיע את הזמן והאנרגיה שלו וכל מטרה ראויה. אני בחרתי בזה. מה שכן תשובה, זה אי אפשר שמה שיקבע את המוסר יהיה קריטריון של ריחוק גיאוגרפי. זה לא עובד ככה. אנחנו לא יכולים לקחת עניים בישראל ולהשוות אותם לעניים באפריקה. הם לא דומים בשום צורה, לא ברמת עוני, לא בעומק שלו, לא בתוצאות שלו וגם לא בסיטואציות מסכנות החיים שהם נמצאים בהם. זה כמובן לא אומר שהעניים בישראל לא ראויים לסיוע, הם ראויים גם ראויים, אבל אי אפשר להשוות בין ילד בפריפריה הישראלית לילד בדרום סודן".

גם רועי מסכים שיש לא מעט ביקורת שנשמעת. "אני שומע מלא ביקורת, כל הזמן", הוא אומר. "הייתי ביחידה קרבית בצבא ואנשים אומרים לי 'מה נהיה ממך יא בוגד? עוזר לכושים במקום לבוא למילואים בצוק איתן', וזה בלי קשר לכל ימי המילואים שעשיתי".

ואיך אתה מתמודד עם זה?

"לתגובות מתלהמות אני לא עונה. לאנשים שבאמת שואלים למה דווקא שם ולא בשדרות אני עונה שאני עושה התנדבות בשביל עצמי. רציתי לגור במקום חדש ולהיות ביבשת שלא הייתי בה. תרמתי בשביל עצמי. גם להתגייס ליחידה מובחרת זה בשביל עצמך ולא בשביל לתרום. מטכ"ל זה בשביל עצמך. הפרויקט הזה זה הוא אצילי. הצילו את הילדים ונתנו להם הזדמנות למשהו אחר, זה לא שכל ילד ילך ללמוד בהרווארד בגלל הפרויקט אבל במקום להיות בכפרים או להיהרג ממחלות או מלחמות הם יסיימו ללמוד בבית ספר. באפריקה יש הבדל ענק בין מי שסיים לימודים לבין מי שלא סיים. ההבדל הוא בין לגור בכפר או לגור בעיר, וזה אומר להוביל חמור בכפר ולחלות במלריה שאין לה תרופה או לגור בעיר שיש שם סבסוד לתרופות למלריה ואפשר להחלים. זה הבדלים גדולים ממה שאנחנו יכולים לדמיין פה בארץ בין מעמד ביניים לבין העניים".

אחת השאיפות לעתיד של החברים ב- COME TRUE היא להקים בית ספר בדרום סודן, שפרט לעובדה שהוא לא יהיה באוגנדה, הוא גם יהיה בבעלותם ותהיה להם שם השפעה גדולה יותר. "תכני הלימוד של בית הספר יהיו מאושרים על ידי משרד החינוך המקומי אבל נוכל להשמיע את הקול שלנו בצורה יותר משמעותית", מסבירה לאה. "זה לא להיכנס למשהו קיים. זה יאפשר לנו לייצג את עצמנו. שם נוכל ליישם כל מה שלמדנו באוגנדה".

אני יודעת שבדרום סודן יש עוד בעיות חוץ מחינוך. רעב, חולי, אלימות.

"בדרום סודן יש אוסף בעיות, בכל נקודה שתחשבי עליה יש בעיה".

אז למה בחרתם להתמקד רק בחינוך?

"אנחנו מנסים לעזור קצת גם לעסקים הקטנים, אבל זה מאוד תלוי בשיתופי פעולה וזה לא המשימה העיקרית שלנו. הפעילות העיקרית שלנו היא חינוך. אם נקים את בית הספר בדרום סודן נוכל להשפיע גם בתחומים אחרים, למשל להקים שם מרפאה. הקמת בית הספר בהכרח נוגעת בעוד תחומים"

ומה התכניות לעתיד, תתרחבו ליותר מבית ספר אחד?

"נכון להיום לא. אבל תקשיבי, אם היית אומרת לי לפני שנה או שנה וחצי שיהיה לי יותר ממאה ילדים אז זה גם היה נשמע לי לא הגיוני. אי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד".

לתרומות לעמותה: https://secured.israeltoremet.org/donate/become

צילום: מורן מקמל