סובב ישראל על קטנוע פיצות

מהמרכז לאילת, משם לחרמון ובחזרה וכל זה בפחות מיממה וחצי, זה האתגר שלקחתי על עצמי. הזהירו אותי, אמרו לי שאני מטורף ושלא אשרוד את כבישי הדרום, החלטתי לקחת את הסיכון, יצאתי להקיף את ישראל על קטנוע 125 סמ"ק ונשארתי חי כדי לספר

הגעתי למגדל השמש לאחר כמה שעות של רכיבה בערפל כבד, כבר לא הייתי בטוח איפה הגוף שלי נגמר ואיפה הערפל מתחיל. נוף הקימורים הירוקים של הגולן והפריחה שנמצאת עכשיו בשיאה נעלמו לחלוטין מהעין. בקושי רואים משהו, לא מגדל ובטח לא שמש. בין פיתולי הדרך אני מאבד את הנתיב שמוביל ליעד - כיבוש החרמון. בזווית העין אני קולט נערה צועדת ושואל אותה איפה הדרך שמובילה למעלה. היא מביטה בי בעיניים ירוקות בוהקות מבעד לענן הערפל ומצביעה. גשם מתחיל לרדת, אבל זה לא מה שיעצור אותי. את מרבית הרכיבה המשוגעת הזו עשיתי בשביל הכיף, אבל היו כמה מקומות שהגעתי אליהם רק כדי להוכיח שאפשר, והחרמון הוא אחד מהם. למה? כי מי דפוק מספיק בשביל לעלות לשם עם קטנוע של פיצריה.

פתאום קם אדם

לא קל לחיות בישראל 2015, ועוד להיות סטודנט זה כבר בכלל בלאגן. הרגשתי חנוק, הרגשתי שאני חייב לשבור את השגרה. אולי זו הסיבה שבוקר אחד קמתי והחלטתי להקיף את ישראל על קטנוע 125 סמ"ק. זה רעיון מטורף – אפשרי, אבל קשה בטירוף, וגם די מטופש. השילוב המושלם לטיפוח האגו.

בתפקיד סוס המסע, נבחר קטנוע Kymco Movie (מובי), קטנוע קטן וחלש, וגם די מאותגר אסטתית. אם הוא היה בחורה לשידוך, היו אומרים עליה שיש לה אופי טוב. זה דו-גלגלי שאולי מזנק מהר ומשתחל טוב בין טורי מכוניות, אבל המהירות הסופית שלו קרובה לקלנועית והמושב שלו נח לישיבה כמו קרש חיתוך. אז למה בכל זאת החלטתי להקיף איתו את ישראל? כי למובי יצא שם של כלי קשוח בקרב שליחים ישראלים למודי החלקות. האגדה מספרת שהדגם הזה שרד כל התעללות שאתם יכולים לדמיין – וגם כאלה שלא.

צילום: יונתן אוחיון

יום חמישי, בבוקר שלפני היציאה, אני מגיע למוסכניק ומבקש שיעיף מבט ויבדוק שהכל תקין. "זה קטנוע חדש, יש לך עוד 2,000 קילומטר עד הטיפול", הוא אומר ולא מבין מה אני רוצה ממנו. אני מספר לו על התכנית להקיף את ישראל, ואני די בטוח שהוא חושב שאני משועמם. "דווקא יכול להיות כיף, רק אל תעבור את ה-80-70 קמ"ש ותעשה הפסקות מדי פעם", הוא אומר. לקוח אחד, שמקשיב לשיחה מהצד דווקא חושב אחרת - "האם אתה מחפש למות?", הוא שואל, ומתחיל לספר לי על הנהגים בנגב ובערבה, על טרקטורים וטנדרים שמתפרצים לכביש ועל רובוטריקים שנוסעים 200 קמ"ש עם אש מהאגזוז ותותחים בפגוש. סיפורי האימה נמשכים עם נהגי משאיות שנוסעים כל הלילה ודורסים בסגנון חופשי בעלי חיים ובעלי משפחות. "הם גם יזרקו עלי בקלאוות?", אני שואל. הוא לא צוחק. אחרי דקה של שתיקה מביכה הבחור שולף מהקטנוע שלו פתק קטן עם ברכת הדרך. לא הייתי מגדיר את עצמי כאדם מאמין, אבל באותו הרגע זרמתי, בעיקר כי הוא שיכנע אותי שאני בר-מינן.

הערב יורד, מחר יוצאים, ואני עסוק בלסגור פינות אחרונות. המסלול מתוכנן, אבל אני קצת חושש מהמסע שמחכה לי. מה יקרה אם אתקע בלי דלק או שהקטנוע יתקלקל באמצע שומקום? מה אם אטעה בדרך ואכנס למקומות מסוכנים? מה יקרה אם איזה שועל יקפוץ לי בין הגלגלים? יש המון דברים שיכולים להשתבש וזה מלחיץ. אני מחליט להפסיק לחשוב יותר מדי, מכוון שעון ונרדם.

גם מסע של אלף מייל מתחיל ב-95 אוקטן

יום שישי, השעה שלוש בבוקר, היום הגדול הגיע וצריך לקום. אני מנסה לגרד את עצמי מהמיטה, אבל לא מצליח ונרדם לעוד שעה. ארבע וחצי לפנות בוקר, אני מתייצב בתחנת דלק בפתח תקווה, וקצת מקלל את השעה המוקדמת. בדיקת מערכות – אוויר בגלגלים יש, שמן יש, מים וסנדביץ' יש, דלק במובי יש, נותר לי רק למלא בקבוקים בדלק למקרה חירום. אני פותח את הפקק, לוחץ את ידית הדלק וספארררקקק! חוטף שפריץ 95 אוקטן על כל הפרצוף והבגדים. התחלה טובה למסע.

יוצאים לדרך, עולים על כביש 6 לכיוון באר שבע כשהמטרה הראשונה היא להגיע לאילת, כלומר, מטרה ראשונה אחרי להישאר בחיים. התנועה דלה מאוד וזה משחק לטובתי. אני מתקדם בקצב איטי ומונוטוני, גז קבוע בלי בלימות ובלי האצות, רק התחמקויות רנדומליות ממשאיות שמתעצלות לעבור נתיב בשביל לעקוף. באיזור לכיש השמים אפרוריים ויורד קצת גשם, אבל הנוף הירוק מסביב שווה כל טיפה. השמש העולה מציצה מבעד לעננים ומאירה לסירוגין פיסות ירוקות של מרחבים פתוחים, תענוג. יורדים לכביש 40 ולאט לאט הנוף מתחיל להצהיב. לאחר שלוש שעות אני מגיע לבאר שבע, חולף על פניה וממשיך.

הדרום הוא מקום של ניגודיות. לרגע אחד אוויר מדברי צלול מנקה את הריאות מהפיח הגוש-דני וברגע אחר ניחוחות חריפים חורכי נחיריים מגיעים מרמת חובב. עד לשפת הכביש מתפרשים מבני פח ארעיים שבהם גרים בדואים. פאקינג מערב פרוע שמתקיים בתוך גבעות ותלים מדבריים אינסופיים. בשוליו של כביש עפר משובש אני רואה אישה עבת בשר מכוסה מכף רגל ועד ראש, צועדת עם ילדתה הקטנה. אני מסתכל עליהן ותוהה לאן הדרך הזו מובילה אותן. בחצרות וברווחים בין הפחונים ילדים משחקים ומשתוללים לצד גמלים, כאילו מדובר בגן משחקים. אם מישהו לא מבין למה בעולם חושבים שבישראל יש רק מדבר וגמלים, אז שיבוא לנגב, או לערבה, כי זה בעיקר מה שיש פה.

"צריך הרבה מאוד יצירתיות וכמות גדולה של סמים פסיכודליים כדי ליצור נוף שכזה", המכתש הגדול. צילום: יונתן אוחיון

כביש 40 נמשך ונמשך והנוף פשוט מטמטם. בשדה בוקר אני עוצר בקטנה לפיפי-צילום-כריך ומיד ממשיך ברכיבה. בינתיים המובי לא מראה סימני עייפות בניגוד לגב שלי שמסביר בנחת כי בהמשך הוא יכיר לי עולמות חדשים של כאב. מגיעים למצפה רמון. אני עוצר בתחנת הדלק ונתקל בחבורת אופנוענים עם כלים כבדים, חדשים ונוצצים. לרגע, אני קצת מקנא, אבל נשאר ממוקד באתגר. אני מסיים לתדלק, מתניע את המובי וממריא למהירויות מדהימות של 30 קמ"ש. הנה אני מגיע למכתש הגדול – איזה נוף, איזו עוצמה. צריך הרבה מאוד יצירתיות וכמות גדולה של סמים פסיכודליים כדי ליצור נוף שכזה. צוקים משוגעים בגוונים של צהוב, חום, אדום ושחור, מתערבבים יחד. הנה אני, יונתן הקטן עומד מול המכתש הגדול ומקבל כאפה מהטבע - הכל לפתע מתגמד.

11 בבוקר, אין זמן, אני מפנטז להגיע היום לכנרת, אבל עוד דרך ארוכה לפני. מגיע לכביש הערבה - כביש 90 לכיוון אילת. הטמפרטורות מתחממות מעט אבל באופן מפתיע עדיין קר. אני חולף על פני מתחם יטבתה שנראה מוזנח וממש לא מזמין לשקית שוקו. אילת כבר ממש בהישג יד. שלט בכביש מציע לפנות ליישוב נווה חריף. אם אי פעם אצטרך להציע שם לפרוייקט נדל"ני-תימני בפתח תקווה, אקרא לו נווה חריף.

מטעי התמרים של קיבוצי הערבה מבשרים לי שאוטוטו אילת. והנה! הים מנצנץ על רקע הרי אדום ומלונות מופקעי מחיר. אני נכנס לטיילת, לוקח הפסקה קלה על החוף, שותה שליש גולדסטאר ומתבונן בתיירות דלות לבוש ובתיירים רבי כרס. אין להם מושג איזו רכיבה עברתי עכשיו. יש עוד רכיבה ארוכה לפני, אבל אני מרשה לעצמי להתלהב מהדרך שעברתי עד כה. כל לגימה שאני לוקח מהבירה מורידה את רמת המתח והאדרנלין, ואני מתחיל להרגיש יותר ויותר את המחיר הפיזי של הרכיבה. אכלתי מלא אבק, הברכיים נוקשות, אני לא מרגיש את התחת, הגב כואב והכתפיים תפוסות. אני אומר לעצמי חלאס להתבכיין, סיים את הבירה וסע, יש עוד מדינה שלמה לחרוש.

על החוף באילת לפני היציאה לצפון. צילום: יונתן אחיון

כביש אבוד

חצי שעה אחר כך אני שוב על המובי, עם הגב אל הים ועם הפנים צפונה. השעון מראה אחת בצהריים והרכיבה על כביש הערבה לים המלח נמשכת כמה שעות טובות. בריכות ושלוליות קטנות נשקפות מצידו המזרחי של הכביש ומפעלי ים המלח נגלים - מפלצות ברזל בנויות צינורות על גבי צינורות על גבי חלודה שמכערות ומכלות את הנוף. אני חולף על פני המלונות, רוכב בעליות ובירידות, והים הזה לא נגמר. רגע, ים המלח זה בדרום, הכנרת זה בצפון, ייקח לי בערך 200 שעות להגיע וכבר מתחיל להחשיך. באמת החשיך, בערך ליד יריחו. אחרי 13 שעות רכיבה רצופה זה ממש לא מה שרציתי.

שעתיים קשות מאוד הולכות לעבור עלי. אצטרך לגדל זיפים ולהסתכל במבט קשוח על הדרך כדי לשרוד. הכביש חשוך וצר, נהגים משחקים "מהיר ועצבני" מאחורי ו"סנוור את הקטנוע" מלפני. אני יודע שבבית שאן בערך זה יפסיק. לא חושב שאי פעם התפללתי להגיע לבית שאן כמו באותם רגעים. אני לא חושב שמישהו, אי פעם, התפלל ככה להגיע לבית שאן. התפללתי שאף אחד לא יטיס אותי מהכביש, התפללתי שלא תקפוץ מולי איזו ג'ירפה ובעיקר התפללתי שהמובי לא יחליט שהוא עייף. שקית ניילון נתקעת בצד הקטנוע, אני בועט בה ומאבד שליטה. המובי רועד ומאבד אחיזה על הכביש ואני מתנדנד בין חיים לאספלט. אני נותן גז ובדרך נס מתיישר. וואו זה היה קרוב.

סופסוף. המחסום שלפני בית שאן. המחסום נמצא שם כדי למנוע חדירה של שנות האלפיים לעיר. ניגשת אלי מאבטחת חמושה, שזה שילוב בין חמודה לחמושה, ומבקשת שאוריד את הקסדה. אני קם בצליעה ונמתח, והיא צוחקת. "כל האופנוענים שמגיעים למחסום יורדים מהכלי בצליעה כאילו מישהו בעט להם בתכשיטים", אומרת החמושה, ומסמנת לי להמשיך.

הנה, הגעתי לכנרת. את הלילה אני מעביר בקיבוץ מסדה אצל שמוליק, החבר הטבח. את שמוליק הכרתי כשטיילתי בהודו על אופנוע, ומאז אנחנו חברים טובים. כמו כל טבח עילי, שמוליק מכין לי ארוחת ערב כיד המלך. הארוחה כוללת ארק, בירה ושלוש שקיות ביסלי בצל. שיכור ועם הבל פה של תנין אני נרדם, מחר יום ארוך.

שש בבוקר, אני מתעורר עם קצת הנגאובר, שותה קפה וממשיך ליעד הבא - החרמון. השמיים כחולים, הכל ירוק מסביב, ואני עולה בכביש 98 מדרום רמת הגולן. הפיתולים מדהימים, הכביש ריק, ואני עושה את העליות במהירות מומצעת של 35 קמ"ש אבל היי, זה מרגיש כמו 45 קמ"ש לפחות. אם כביש הערבה נראה כמו מדבר שלא נגמר, אז כביש הרמה נראה כמו שדה שנפרש למרחק של נצח. אני שם קצת מוזיקה בתוך הקסדה ובוחר באלבום Moon Safari של Air, מוזיקה שמתאימה למצבים אופוריים כמו סקס, סמים או רכיבה ללא דאגות בגולן. שדות ירוקים, עצים סגולים ולבנים, פרחים אדומים וצהובים, אפס מכוניות ומובי אחד שמרביץ איפה שאף מובי לא הרביץ לפניו. יה בייבי. מרחוק אני מתחיל לראות שמיים אפורים, עד עכשיו הכל הסתדר, אין מה לדאוג.

גשם כבד עומד ליפול

קצת לפני הישוב הדרוזי מסעדה אני נכנס לתוך הערפל ואפשר להריח שבקרוב יתחיל גשם, ואז זה קורה. בהתחלה רק טיפטוף קל. אני מחליט שזה לא יפריע לי לכבוש את החרמון. אני פונה לכיוון מג'דל-שמס, מגדל השמש, ועם כל קילומטר שעובר הערפל הופך סמיך יותר, הרוח נושבת יותר והגשם מטפטף יותר. כשאני מגיע לכפר, הגשם בשיאו. בתחנת דלק אני מוצא מחסה ומתלבט מה לעשות. מצד אחד גשום, קר ואין ראות טובה, מצד שני יש לי חלום לגעת בקצוות הארץ עם טוסטוס פיצריות שמעטים האמינו שיכול לעשות זאת. אני מחליט שהדבר הנכון ביותר לעשות יהיה לתת בראש, אז אני נותן.

125 גוונים של אפור. הר החרמון. צילום: יונתן אוחיון

הדרך למעלה החרמון תלולה ומפותלת. גשם חזק מכה במשקף הקסדה ואני לא יודע מה יותר גרוע, לסגור את המשקף ולמלא את הקסדה באדים או לפתוח את המשקף ולחטוף קוצים קפואים של גשם על הפנים. ברגע מסוים דוהר לעברי סוס, שבשנייה האחרונה מוותר על הרעיון של התנגשות חזיתית. אני נזכר בברכת הדרך שהביא לי הבחור במוסך ומתחיל להאמין שזה אשכרה עובד, אחרת אני לא יודע להסביר איך לא קרה לי כלום עוד קצת, מאמץ קטן, והנה, אני מגיע סופסוף לאתר החרמון. ג'יפ צבאי עוצר לידי, מבטו של הנהג מזכיר לי את המבט של המחנכת שלי מהיסודי, מבט של "כנראה שההורים שלו אחים". והנה הגעתי! ממש הגעתי לחרמון! אני מצלם תמונה שתהיה למזכרת, רואים בה אותי והרבה אפור, זה כל מה שהיה לראות שם. אפילו לא כיביתי את הקטנוע כדי שלא יתקרר ויחליט לשבות. אני מיד יורד למטה, ורק אז מרגיש שוב את התחושה הזו, תחושה של הישג, בדיוק כמו שחוויתי באילת.

הגעתי שוב למג'דל שמס והפעם פניתי לכביש 989 שיורד מערבה. הייתי מספר לכם על הנוף, אבל כל מה שעשיתי באותם רגעים היה לנגב את המשקף של הקסדה מאדים וגשם. היעד הבא הוא ראש הנקרה. את הדרך לשם אני עושה דרך כביש הצפון, אחד הכבישים היפים בארץ שרוקד סלואו צמוד עם גבול לבנון. העלייה לכביש הצפון נעשית לאט והנהגים המאוכזבים מאחורי "מברכים" אותי ואת אמא שלי. אין הרבה מה לעשות, אני יורד קצת לשוליים, מניף יד ומסמן להם לעקוף, זה ריטואל די קבוע בטיול. עכשיו אני על הכביש הציורי הזה, רוכב ונהנה מהאוויר, מהפריחה, ומתנים שצועדים על הכביש ומייללים. איפה בפתח תקווה אני אפגוש תנים?

סלפי פריחות. רמת הגולן צילום: יונתן אוחיון

ביישוב הדרוזי חורפיש תוקף אותי דחף קיומי לחומוס. אני גם ספוג מים כי נכנסתי שוב לקרב מבטים עם עין הסערה והפסדתי, אז התאים לי לעצור. חומוס אחד, שתי פיתות, שלוש כוסות שחור מבושל, והופ אני יוצא שוב לדרך, רטוב אבל מבסוט.

רואים את הים! המצפה של ראש הנקרה. קרני השמש חודרות את העננים ונשברות על מי הים התיכון. אני עוצר ומחנה כדי להסתכל על הנוף. מהצוק הגבוה של ראש הנקרה אפשר להשקיף הרחק דרומה על קו החוף הישראלי ועל הגלים שמתנגשים בעוצמה ושוככים ברוגע. מכאן הכל נראה כל כך שקט.

רק עוד ביס אחד ודי

כבר צהריים ומכאן והלאה אני מתחיל את דרכי לפריז. סליחה, התכוונתי פתח תקווה. התכנון המקורי היה לחתוך מכאן ישר הביתה, אבל נשארו עוד כמה כוחות סוס וכמה שעות שמש, אז אני מחליט להמשיך לכרמל. מכביש 70 אני רוכב לשמורת הר הכרמל, היכן שהתרחשה השריפה ב-2010. הכביש ההררי המפותל מתאים לאופנועים כבדים יותר שיכולים להפיק את המיטב מקימורי ההר, אבל הנסיעה האיטית על המובי מאפשרת לספוג את האווירה בשאנטי. העיניים מטיילות באופן בלתי נשלט לעבר הנוף שנראה כמו לקוח מגלויה. מדי פעם נגלות קרחות יער שהן תוצאה של השריפה. ייקח עוד זמן עד שהחורש יחלים, אבל כשמסתכלים על מה שנמצא, מבינים שהחיים ממשיכים להתחדש כל הזמן.

אני מממשיך בדרכי ויורד לצומת בית אורן, ומשם לכביש 4 עד הבית. בדרך אני עובר באתרי מורשת לאומיים כמו "סמי בכיכר" בחדרה או הארובות של חברת החשמל שגם הן, אה, בחדרה. לחדרה יש כל כך הרבה מה להציע לנו. אני ממשיך לרכוב על הכביש במהירויות דו-ספרתיות נמוכות למורת רוחם של הנהגים.

ככל שאני מתקדם, הריח הזה מתחיל להתגלגל לי בנחיריים, ריח של שווקים ותעשייה, ריח של מקום שגרים בו אנשים קשיי יום. אני כבר יכול לשמוע במעומעם את צלילי הקריוקי הנישאים למרחקים. הנה הגענו, הכניסה למושבה הראשונה בישראל, הנה פסל העיפרון הידוע לשמצה והנה הדרך הביתה.

מספר דקות עוברות והרגע הגדול מגיע, אצבעות ידי מהדקות אחיזתן בידית הבלם, המפתח נשלף מהסוויץ', הרגלית מתייצבת ואני מביט. מביט בצעצוע הזה שלא האמנתי בו בהתחלה. כל הזמן היה בי חשש שמשהו יתקלקל. גם כן טוסטוס טיוואני, לך תסמוך עליו. והנה, הוא עשה את זה, וגם אני עשיתי את זה. התגברתי על כל הפחדים והחששות, רכבתי בחושך מצרים, רכבתי בערפל כבד ובגשם פיגוזים, וחמקתי מנהגים פורעי חוק. במעט מאוד דלק והרבה מאוד רצון, הקפתי את ישראל, רכבתי מהמרכז לאילת, לחרמון ובחזרה בפחות מיממה וחצי ובפחות מ-200 שקל דלק. כל זה על קטנוע מיושן במשקל רבע עוף שחוץ מכמה מדבקות וצבע, אין בו שום דבר מודרני. אם לא מנסים לא יודעים, אם לא כותבים קלישאה בסוף כתבת מסע אז זו לא כתבת מסע. משך הזמן של הטיול היה קצר יחסית ולמרות זאת למדתי דבר או שניים על סבלנות, על כח רצון ועל חופש. לא חייבים הכי חדש והכי טוב והכי חזק והכי מהיר. אפשר גם להתפשר, אבל אסור להפסיק לחלום.